כותרת משנה: שתיקת האימוטיקונים
מכירים את השלב הזה בשיחות המסנג'ר, שבו מפסיקים לדבר לעניין, או נונסנס או להתבטא במילים בכלל, ועוברים להתכתב בסמיילים, אייקונים ואנימציות למיניהן?
לדעתי זה השלב ש:
בחיים האמיתיים -
א. בשיחת טלפון, שני הצדדים שותקים, ומשחררים לאוויר פיהוק ססגוני תוך התעסקות בלתי פוסקת בציפורניים, בידיים וברגליים, או פיצול קצוות בשיער.
ב. בדייט - השלב שבו נמצאים ברכב או בכל מקום מבודד אחר - הכול יחסי בחיים - וחושבים, כאילו עננה עם שלושה מעגלים מתחתיה פורחים מראשיכם: "טוב, נו, למה לא, לכל הרוחות?!" וגומרים את השיחה המרתקת בערבוב והחלפה של נוזלים, או, בבית לבד.
ג. במפגש חברות - הרגע בו הבנתן שמיציתן את כל הרכילויות אודות כל הנפשות הפועלות בחברה, קיטרתן על כל מה שמציק לכן, החל מהצורה בה השיער בירך אתכן לשלום כשקמתן מהמיטה וכלה בצורה של הירח הערב, סיפרתן על הבחורים שבחייכן (וריכלתן וקיטרתן גם עליהם, כולל על זה של הבחורה שהבריזה לכן). צרצרים נשמעים ברקע וכולכן מסלסלות את שיערותיכן עם האצבע.
ד. במפגש חבר'ה - אותו התהליך של הבחורות, רק השתיקה מגיעה הרבה יותר מהר, כי אתם משתמשים במשפטים בעלי חמש הברות, ובמקום עניין הסלסול בשיער, אתם מגרדים בעצבנות את אזור החלציים רבתי, בגיחות סמי-אגביות.
ובחוסר החיים -
בבלוגים בישרא - אחרי שרשמתם 10 פוסטים באותו היום, ולא רק שלא היו מלכתחילה אירועים חשובים, גם לא נותרו גזים בגוף כדי לדווח על פליטתם. הרגע שאנחנו מנסים ללכוד בדיוננו מגיע מיד לאחר שחשבתם שתיגאלו מיסוריכם ע"י פרסומם של 10 פוסטים נוספים שבכל אחד מהם תמונה אחרת של הציפורן ברגל, אחרי השיחה עם החברה השתקנית מסעיף א', בשלוש צורות עריכה שונות עם פונטים מנצנצים.
סוג של ואקום. 
ואז גיליתי שסתם נתקע לי המסנג'ר ואני לא מדברת אל הפומפה
אלא אל הלמפה ואולי כדי שאלך לישון, מחר צפוי להיות כאב גרון ענק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant