לחות ללא פשרות

אכן ימים נוראיים עוברים עלי באופן אישי בתקופה האחרונה.

אם כבר התכנסתי כאן, אנצל את הפלטפורמה שניתנה לי ע"מ לבקש סליחה:

• סליחה, מה השעה?
• סליחה, אתה בא לכאן הרבה?
• סליחה, זה כאב לך שנפלת מגן עדן?
• סליחה, יש לך שקל? אני צריכה להגיע לבאר שבע (שמעתי שיש שם סיילים מטורפים... או שלא)

ובנימה קצת יותר רצינית -

• סליחה מהמחשב הנייח שלי, שעומד לו מיותם וחסר מעש עד שאטרח לתקנו.
• סליחה מחברותיי שהזנחתי בשנה האחרונה כתוצאה מהלימודים, מהעבודה ומסתם עצלנות.
• סליחה מידידיי שלא השקעתי מספיק בקשרים שלנו...
• סליחה מאמא שלי, שהיא נאלצת לסבול אותי על כל מגרעותיי.
• סליחה מהבוסים שלי, מפני שאני לא מלכלכת עליהם מספיק ולא עומדת על זכויותיי מספיק.
• סליחה מעצמי, שאני נזק מהלך. מקווה שאשמור על הפה שלי יותר, כמו גם על יתר חלקי הגוף...
• סליחה ממך, שטרם נפגשנו אבל יום אחד זה יקרה.

אני תמיד מעידה על עצמי, שיכול היה להיות טוב יותר. יכולתי להתאמץ יותר כל השנה, יכולתי להתאמץ יותר בעניין הסליחות. אני חושבת שההגעה למקום בו אתה מתנצל בכנות בפני מי שעלול היה להיפגע ממך מאוד דורשנית והרבה אנשים לא מסוגלים לסגת מעט מכבודם למען הזולת. אני גם חושבת, וכאן המקום לערב קצת את משנתי אודות הדת, שלא צריך יום או עשרה ימים בשנה כדי לערוך חשבון נפש ולהתנצל, רק מאימת יום הדין וכו'. מי שפוגע צריך להבין את מה שעשה בשעה שעשה ולהתנצל על כך, ולא לחכות חצי שנה או שנה אחרי. מי שאין לו מצפון לא יתנצל לעולם ואולי עשוי להשתמש במראית העין שבסליחות כדי להתנקות כלפי חוץ.

אגב דבריי אודות מראית העין, נזכרתי בפרק ששודר שבוע שעבר בסדרה "שושלת טיודור" שעשוי להתקשר לנושא. ברקע המלך הנרי ה-8 ערך רפורמה דתית (מכנסיה קתולית שבראשה האפיפיור לכנסיה אנגליקנית שראשה הוא המלך) כדי להכשיר את גירושיו ונישואיו מחדש לאן בולין, מהלך שעורר ויכוח גדול בין אלו שבחרו (מרצון, מאימה או משאיפה לשפר מעמד) להישבע אמונים לכנסיה החדשה לבין אלו שדבקו באמונתם הקתולית. בפרק הספציפי הנ"ל, סר תומאס מור, שנגזרו עליו גזרות רבות כתוצאה ממהלכי המלך לכפיית הרפורמה, ישב בכלא עד שהוצא להורג, ובכל מני הזמנויות ביקרו אותו מכובדים שונים ומשונים כדי לברר האם הוא מוכן להישבע אמונים או דבק בעמדתו, ומאילו סיבות. בשלב מסוים הדגש הושם על הסיבות לסירוב, כי הרי היה ברור שסירב להישבע אמונים. כל מי שניסה לברר את מניעיו שאל מדוע לא יישבע, כמו רוב פשוטי העם, כלפי חוץ, על מנת שלא לשאת ברוע הגזירות שהטיל המלך על ה"סרבנים", וכלפי פנים להאמין בקדושת הכנסיה הקתולית ומנהגיה. הוא התעקש שלא למסור מניעים אך אמר שמנקודת המבט שלו, אם יישבע כלפי חוץ ובפנים יישאר קתולי, הוא למעשה יישבע שבועת שקר, יחיה חיי שקר כדי להציל את קיומו הפיזי, שלדידו שולי, ואילו אם יסרב להישבע שבועת שקר, הוא יסבול סבל גופני בשל כך, אך הוא יהיה נאמן לאמונתו וכך גם אחרים ילמדו ממנו ויזכרו זאת. אכן, זהו סוג של חרב פיפיות. באופן אישי אינני חסידה של מה יאמרו ואיך יזכרו ובטח לא מאמינה בעולם הבא, כך שלבזבז את חייך בתקווה שנשמתך תינצל זהו סוג של זלזול בהזדמנות שניתנה לך, ולנשמתך.

אני מאמינה שכאן ולא בעולם הבא מי שפגע בצורה כלשהי ייענש, ואינני מדברת בהכרח על עונש במובן החוק, ומי ש"הגיע לו" ולא נענש, ייתכן והוא אות לכל היתר שילמדו כיצד לא להתנהג, להתרחק מהתנהגות רעה ולאו דווקא מוסר השכל של "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו" או במינוח היותר שגור בפינו "יצאתי פראייר".  על שום כך, עניין הסליחה צריך להיות אד-הוק, פר-מקרה, ולא צרמוניה של פעם בשנה, בנסיבות דתיות. התבוננו לכם בטקסים של השיעים (שמלקים את עצמם עד זוב דם בשלשלאות תיל), המענים את גופם למען התעלות רוחנית. אני לא חושבת שיש תקווה לנפשות הצדיקים האלה שאח"כ בקור רוח מפגעים, שוב באצטלה רוחנית.

גמר חתימה טובה והמשך סופ"ש נהדר.

*כשגור בפי מדונה בשיר forgive me