לחות ללא פשרות

אולי גדלתי בתרבות אחרת, ואולי אני סתם פריקית עם כללי התנהגות משל עצמי, אבל אני לא אוהבת להיפגש עם אנשים, במיוחד כאלה שלא פגשתי הרבה זמן, ובמיוחד לזמן קצר ומוגבל, ובמהלך הפגישה הקצרה והמוגבלת יהיו להם לפחות 5 שיחות טלפון שכמובן כולן יזכו למענה.

אני פשוט יכולה לקום וללכת, ולהשאיר אותם להתייחד עם הסלולרי. לא בשביל זה נסעתי חצי שעה בקו חמש לאורך חצי עיר מאחורי איזה חרדי מסריח ועוד עשרים דקות בקו שבע מאחורי חרדי מסריח אחר בדרך הביתה.

לא שלא נהניתי הפעם, אבל....

נדמה לי שנתקעתי בשלב ההוא בגן שבו כל ריח מסריח הוא משהו שאפשר למות ממנו ובטח שחובה לדווח על המפגע. ראיתי באחת ממהדורות החדשות, שלמשרד לאיכות הסביבה יש סיירת מריחנים שאמורה לאתר ריחות מסוכנים או סתם ריחות שהם מפגע תברואתי. לדעתי אם החבר'ה האלה היו נוסעים באוטובוס או סתם מסיירים במשרד שלי בנוכחות אחד מעורכי הדין שהוא מפגע תברואתי מהלך, הם היו מתעלפים ומתים. כמו נייר לקמוס שמשנה צבע.... הם היו מחלפים צבעים: "אוקיי, אני ירוק עכשיו, מתחלף לכחול, רמת הסירחון כ"כ גבוהה שהיא חוסמת את כלי הדם שלי..." (בום טראח המריחן של המשרד לאיכות הסביבה הלך).

בשורה התחתונה, אל תדלגו על מקלחת. יש אנשים שמסוגלים למות מההשלכות של זה.

ולא, אם תתקלחו ותיכנסו לבגדים שלבשתם כבר בחום הזה, לא עשיתם כלום. רק ביטלתם את השפעת המקלחת.

[נכון, איווררתם למופת את החולצה שבוע ימים. לא היה כדאי להכניס אותה למכונת הכביסה? הזמן אולי מרפא את הפצעים, אבל לא מפיג ריחות!]

שורום זורום רים,

Skin Protectant