לחות ללא פשרות

הסתבר לי בפעם המיליון, שכשאני חווה תיסכול ביורוקרטי, כנראה שיש לכך סיבה... הפעם הקודמת הייתה עם עניין מצטייני הדיקן, והפעם הזו קשורה לטופס החזר שכר לימוד ממשרד החינוך, שבעידן ה"מתקדם" של ימינו לא שמע על משפחות חד הוריות ולכן כשנתבקשתי לפרט אודות פרנסת האב וכד' לא מילאתי דבר.. וכעבור חודשיים קיבלתי טלפון מהמשרד המטפל בהחזר ששואל אותי מדוע השארתי את הרובריקה ריקה... "עצה לשנה הבאה, תכללו משבצת ובה אפשרות לסמן שהנני בת לאם חד הורית".

נקווה שההחזר יגיע לפני תום שנת הלימודים הנוכחית, כיוון שביולי-אוגוסט אינני מממנת את המכללה שלי.

בחיי, שכשמילאתי את הטופס הזה חשבתי מחשבות מרחיקות לכת על תלונות למשרד החינוך (ואולי בג"ץ). כמו בעניין מצטייני הדיקן, יכולתי לפתוח את פה הביבים שלי, אבל התאפקתי. ובסופו של דבר עניינים מסתדרים.

איזה יום אפור,

ולמרות זאת, היום הזה, על כל פסקי הדין והמאמרים שקראתי ועוד אקרא, על כל הטישיו שהספגתי, על כל התה ששתיתי, ועל כל החיידקים שחוגגים במסיבת לימבו בחדרי, יותר נחמד לי מבילוי במשרד.

[כן, כן, עניתי לכמה טלפונים מהמשרד, אבל גג מחר ההרגל ייפסק, אחרת אבצע בהם פוגרום קטן]

Skin Protectant,

קינוח אף זה לא שם של פודינג

יצא לי להכיר את המצבים בהם הכלב שלי ז"ל היה משתולל כמו מטורף משמחה, ודבר לא היה מוציא אותו מהאקסטזה, לצד המצבים שבו הייתי רואה אותו מהלך באיטיות, משתעל, ועוד קצת משתעל, ופתאום פולט שצף של קיא על הרצפה, ואח"כ בורח לאנשהו, שנעזוב אותו במנוחה באמא'שלנו.

אז ככה אפשר לדמיין איך הייתי אתמול בחתונה, ולא הזיז לי בכלל שהבוסים שלי היו שני שולחנות רחוקים ממני, כי היה לי הכי כיף בעולם. גם ככה לפני השעה 10 הם ברחו ולא היה ממי להתעלם בשארית הערב.

והיום, אני לא יכולה להפסיק לקלל את אחד מהם, עד כמה שהאיש טיפש. אתמול עוד התאפקתי ולא בזתי לו כמו שאני בזה לו עכשיו ובשאר ימות השנה. אם היה משהו בתוך הקופסא החלולה שלו, עוד הייתי מסבירה לו למה הוא מטומטם, אבל מה הטעם? הוא צורח את השם שלי כאילו אני ליצן החצר, מטיח בי האשמות שווא, שהוכחתי לו שאין להן כל אחיזה במציאות, הוא יצא דביל, ולא היה לו השכל להתנצל, אלא לקנח בעוד איוולת, שלו היה גרגר בודד של בינה שוכן אצלו בגולגולת, אולי היה מבין עד כמה הוא טועה.

ולכל הרוחות, בפעם הימבאתלפים. תמיד אמרתי שאני חלשת אופי וסתומה הרבה יותר מהשניים שמשלמים את המשכורת שלי, כי לו היה גרגר בודד של בינה בין האזניים הייתי עובדת במקום אחר, תמורת משכורת יותר גבוהה ועם אפס מפח נפש.

אני צריכה עכשיו דרינק ועוד כמה דברים טובים.

17.26 - חעאעהאהאה%^&&*

עוד תגידו עלי שאני אוהבת את זה -

בדיוק סיפרתי לאמא שלי בטלפון עד כמה אני שונאת את הבוס שלי ובגלל מה הפעם. הוא כרז לי, שאבוא להסביר למישהי, משהו שנוגע למקור העצבים שלי.

ירדתי, הסברתי, השניים הבינו. תוך כדי, לתוך הג'ינס שלי באופן מסתורי הוחדר מכחול של ציירים. רמז: מי שעשה את זה אוזכר פה די הרבה.....

הוא צחק כמו ילד קטן.

הוצאתי את זה מהתחת שלי תוך פיזור מבטי שטוף שטנה, כי החפפה מקודם טרם עברה ובטח שלא תעבור גם עכשיו.

"תני לי את זה"

נתתי

והוא לא הבין שזה היה מטריד ביותר, אז הוא המשיך: "יש לי רעיון איפה זה יתאים"

ורק מהמחשבה היכן הוא יחביא את הדבר הזה הפעם עפתי לקצה השני של החדר, והוא לא הבין מה עבר לי בראש אחרי ההתנהגות הזו.

"נו די, אל תעצבן אותי, גם ככה היה לי מספיק ממך היום"

"תירגעי, את רוצה שאני אספור לך את הימים?"

[בן זונה]

"אני לא במחזור! לא חסרים דברים שיעצבנו אותי פה!"

"את בטוחה שאת לא?"

"להוריד מכנסיים ולהראות לך?"

המזכירה שהייתה המומה מכל הסיפור, פתחה עיניים יותר רחבות ממה שהיו לה שלושים שניות קודם לכן.

ואח"כ, כשסיפרת את המאורע למתמחה, פתאום הבנתי עד כמה נורא מה שהוא עשה... ממש, אבל ממש לא מצחיק!

צחקתי היום, ולא כי השמיים צהובים, ורק אתמול הייתה פה עוזרת שמירקה כל דבר בבית הזה - והיום כבר לא יהיה לכך זכר מבעד לשכבת האבק הטריה.

שודרה התכנית "הממלכה הקטנה באמריקה" וצחקתי היום בגללה. היא לא שונה בהרבה מהעונות הקודמות, אולי אפילו היא פחות מצחיקה מהן,

אבל צחקתי ממנה, ומזה שראיתי אותה לא הרבה אחרי התכנית 60 דקות שהוקדשה לבחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, ולא הרבה אחרי שנתקלתי בכתבה על אמריקה פררה והתכנית "בטי המכוערת". כל הסבך האמריקני הזה, בסופו של דבר מצחיק אותי. גם טרייסי אולמן כיכבה בתכנית סטירית על ארה"ב ואתמול נזכרתי בה אחרי שאמא שלי חזרה מהסרט "נער החידות ממובאי", ושאלתי אותה "איך היה, הרבה צ'ורי צ'ורי ואג'ה-אג'ה?". בתכנית שלה יש  רוקחת הודית, שברגע שלקוח מגיע לבקש תרופה מסוימת, בית המרקחת הופך לסט של סרט בוליוודי.

וכמה כבר זה שונה מפה? הרי כולם עסוקים כל היום במוצא - זה 'שכנטוז מניאק, וזה שוורצע חייע, ההוא אתיופי וההיא רוסיה, וההוא ערבי, והם - מהם בכלל? בני תערובת או בני תשחורת....

פעם צרחתי על האקס שלי, "איך אתם מסוגלים להתעסק כל היום בטורקיות שלכם? אני לא מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בגפילטע פיש ובקרחונים!!!"

שאלות של זהות הן מדע, וכל אחד היה רוצה לדעת היכן הוא עומד, היכן הוא נמצא. מיהו, מהו. ישנם כאלה שנוסעים לטייל בחו"ל או עוקרים לשם, ישנם כאלה שחוזרים בתשובה או בשאלה, ישנם כאלה שהופכים את מינם, ישנם כאלה שלא מתנתקים מאבות אבותיהם, ישנם כאלה שפשוט מתחרפנים ופורקים כל עול בבתי סוהר [ושם מאמצים זהות חדשה] או בבתי משוגעים.

מעניין מתי יתייחסו לברק אובמה רק כאל נשיא, במקום לתוספת "הנשיא השחור הראשון".

ומתי אני אמצא את עצמי ולא בנישת ביניים שכזו - סטודנטית זה לא "חסרת השכלה" אבל גם לא "בעלת מקצוע/השכלה", אני לא "מנהלת חשבונות" אבל עושה את זה בפועל בלית ברירה, ואני לא אנטי אמונה אבל אנטי דת [ובהקשר הזה, אני יהודיה מצד אמא, ואבי נוצרי - אבל חוץ ממתנות לכריסמס מה לי ולישו, ויהדות בשבילי היא מסורת ולאו דווקא אמונה]. אני לא אנטי-ממסדית אבל מחשבות על חתונה דתית מעוררות בי גועל, ובכל מקרה - אני שונאת להיות רווקה אבל אין לי זמן לקשר כרגע.

לא כואב לי כלום היום,

ועדיין ישבתי בחושך כדי לכתוב את הפוסט הזה,

Skin Protectant

דוב-קוטר

אם השנה האזרחית תהיה כולה כמו איך שהיא התחילה,

אחזיר אותה לחנות ואדרוש את כספי בחזרה כבר עתה.

היה חרא אתמול בלילה

העיניים שלי עוד רגע נעצמות ולא רק בגלל העייפות

שונאת את העבודה הזו,

שונאת את האנשים בעבודה הזו,

שונאת את הקור הזה,

שונאת את המצב הזה, של המלחמה בדרום עם הרבה אנשים שיש להם צרות גדולות ממני,

ויחד עם כל זה, אני אופטימית או פשוט תמימה או אהבלה מוחלטת

כי לקלישאה, שיותר גרוע מזה לא יכול להיות, או יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת ומכאן אפשר רק לעלות, ישנו המענה - לעולם לא תדעי מהי התחתית של השפל, ובדיוק כשהגעת לנקודה שחשבת שהכול ישתפר מעתה - ישנה הפוגה מההתדרדרות ומיד אחרי כן צניחה למעמקים נוראיים יותר.

שתהיה לכם שנה אזרחית טובה,

ושנה מלאת נשיקות.

Skin P