לחות ללא פשרות

אני מסוגלת לחיות בבלאגן שבועות, בין ערימות של כביסה, ניירות לא ממויינים, כבלים של כל  מני מכשירים ותיקי גב הפזורים על הרצפה, אבל כשאני צריכה להיכנס למוזה של כתיבת עבודה: עבודת ההכנה הנה קרצוף מסיבי של החדר והשבת כל החפצים למקומם.

נתתי לעצמי להתפזר לכל מני כיוונים במהלך היעדר השגרה, כולל המעידות הקטנות והנעימות האלה למסיבות ולסקס. כעת, משפתחתי את יומי בשתי סטירות לחי מצלצלות כדי להתאפס, עלי לחזור לחיי הסגפנות ולהשקיע במפעל המאיות שנזנח לו לאנחות.

ממה כבר הספקתי להתעייף?

ומדוע ישנתי הלילה כל כך גרוע? הרי החלפתי מיטה! [לא, זה לא כי נרדמתי על ערימת כביסה, היה לי מספיק מקום להתגלגל!]

ואיך נגמלים מקפה?

והאם אהיה אי פעם "נורמלית"?

למדתי שעודף מודעות עצמית נתפס ע"י אחרים כחוסר ביטחון עצמי.

מי שמתיימר לקרוא אותי ללא היכרות מעמיקה איתי, ולאבחן אותי כחסרת ביטחון עצמי, הוא אידיוט לטעמי, ועדיף שלא יעסוק בפסיכולוגיה או בניחושים בטוטו או בקריאה בקפה.

בכלל, מי שמנסה לקרוא אנשים, שנלקחים מהסביבה הטבעית שלהם ומנסים לברר מי נגד מי כמה ולמה, או שנזהרים מלהתנהג בטבעיות כי לא ידוע להם איך יגיב, הוא איש עם תפיסת מציאות מעוותת ורחוק מלהיות צודק בטביעת עינו.

נקרתה בדרכי ההזדמנות לסיים פרק ארוך מדי ולהתחיל אחרים, וסוף-סוף לנתק את עצמי מעוד משהו שטחי שמגדיר אותי יותר מדי זמן. אולי משום שהפרק הזה היה כל-כך ארוך, אנשים כבר ראו אותו כחלק בלתי מנותק ממני, וכשפתאום הסוף נראה מתקרב וכבר לא באופק הרחוק, הם לא מבינים כיצד יתכן הדבר שהפרק ואני לא זהים, ואיך לא נשברתי. אנשים, זו רק עבודה. לא תמצאו בחורה שפויה בת גילי שעבדה במקום אחד קרוב לשבע שנים. בימים הבודדים שנותרו לי שם, אני מרגישה קתרזיס והרבה יותר קל לי להעביר שם את הזמן. אני קמה בבוקר עם אוויר, אנרגיות ובלי פנסים שחורים בעיניים, רק רגועה ומחויכת. לא היה לי כזה דבר שנים. משבר פיננסי? אז מה! לא איבדתי קורת גג או משפחה, אלא זכיתי בהן בחזרה ובשליטה על חיי.

קשה לי שלא לבכות כרגע, מאושר והתרגשות. אחזור לעצמי – אהיה נחמדה לסובביי, אהיה רגועה ושמחה במקום מדוכאת, עצבנית ומרשעת. אקדיש זמן למה שבאמת חשוב בחיי, ומה שכן חשוב לי שיגדיר אותי. הלימודים שלי, המשפחה והחברים שלי – כל אלה תמיד זזו הצידה כשהבוס הטיל עלי משימה חדשה מההפטרה. אמצא לעצמי תחומי עניין חדשים, ואחדש את העניין בתחומים שהזנחתי בזמן שנתליתי בין אי-שפיות וטמטום בעבודה. יכולתי לחשוב הפוך: הנה התנתקתי מעוד משהו שמגדיר אותי ("שלום, אני XXXX, בת 26, סטודנטית למשפטים, עובדת במשרד עו"ד"), כאילו ניתקתי עוד אות-חיים בדרך להתאיינות מוחלטת. חשתי כך כשעזבתי את האוניברסיטה ונותרתי עם העבודה בידיים, כיוון שלא הלימודים באוניברסיטה ולא העבודה כפי שהתפתחה לה היו החלטות נבונות שלקחתי בעצמי, אלא דרך חיים שתקעה אותי במקום אחד לתקופה ממושכת מדי. הנה לי סיבה לא לשקוע: הלימודים שלי, המשפחה שלי והחברים שלי הם העיקר, והעבודה לא. העבודה היא בשביל מישהו אחר, שירות בר-חלוף, וגם סוג העבודה א-פרסונלי כך שעד כמה שהייתי שם מצרך נדיר, אינני עבורם אלא מצרך שניתן להחליף באחת שתהיה שם חמישה ימים בשבוע, תקבל פחות שכר וגם תסתום את הפה יותר (אז מה אם היא תטעה יותר ממני?). מתוך התובנה הזו, ראיתי כיצד פניי אינן מועדות כלפי מטה אלא רק להתרוממות, להתחדשות ולהתמלאות.

אמלא את ריאותיי באוויר נקי מריחות רעים, אתמלא בתחושות חיוביות, אתחדש לי בעצמי חדשה ומחודשת, ואולי גם אלה שקלטו אותי דרך הלוויין הכורדי יתחוורו לדעת שהביטחון העצמי היה אצלי כל הזמן, אבל לא שחררתי אותו לעולם, שיידע. 

יש לי שעורה בשתי העיניים

והגב התחתון שוב כואב לי כי נחתתי לא נכון על התחת (מכירים את זה כשמתים מעייפות ואחרי יום ארוך נוחתים AS-IS על המיטה?)

נשברה לי צפורן

והמדרגות במשרד גרמו לי לפדיחת-מדרגות נוספת,

למען הקיצור, אני מתפרקת, ולא אוסיף את הרשימה הקבועה של התיאורים קורעי הלב עם מנגינת הכינורות ברקע.

אבל באמת שלא רע לי באופן כללי. רע לי עכשיו, כי אני בין פוסט לפוסט אני עובדת וכו', אך באופן כללי, החיוך שלי לא מזוייף כזה כדי להראות לכל צרי העין שגם אני יכולה להסתדר בלי להזעיף פנים.

חסרים לי הרבה דברים, כמה מהם מאוד חיוניים, אולם כולי תקווה שאשיג אותם בקרוב

נהג האוטובוס הוסיף אותי למספרי הטלפון שהוא יכול להתקשר אליהם חופשי חנם אין כסף, וזה אומר בדיוק מה שזה אומר: שהוא הולך לחפור לי והרבה. יחד עם זאת, אני חושבת שהוא מבין שקשר רציני לא יוכל להיות פה.

מק'דרימי, ההוא מתשעה באב, חיפש אותי אתמול ולפני שהספיק לשאול מתי אני באה לבדוק את המצעים במיטה שלו ולהדליק איתו איזה נר, חתכתי את השיחה והלכתי להתקלח.

מי שמכיר אותי יודע שבד"כ יש לי בעיה לחתוך שיחות מסנג'ר, ואני בד"כ לא זו שמעמידה פנים שיש לי משהו טוב יותר לעשות. הייתה לי הפעם סיבה טובה, אם כי סקס עם מק'דרימי יכול להיות אחלה של דבר.

אחרי מיליון שנה שלא ידעתי מהי מקלחת חמה מההתחלה ועד הסוף, ביומיים האחרונים המקלחת שלי רותחת ומפנקת - הכי בעולם. ככה זה שמיליון שנה שכנים בניזונות גונבים לנו את המים החמים.

בכלל, מי שאוהב את השכנים שלו צריך להתבייש. שכנים זה עם פויה.  :) בשביל כוס סוכר אפשר להזיז את הישבן לAMPM.

אוף

עוד כמה זמן 17:00?

תשובה: יותר מדי זמן.

חגים שמחים

לידידיי הוירטואליים הנערצים,

תודה על דאגתכם לכותבת הבלוג.

יום א' חלף ויחד עמו הדיכאון המיוחד רק לו. כלומר, המחשבות אותן המחשבות כל השבוע, אבל ביום ראשון הן מתפרצות החוצה מהמגירה אליהן הן נדחסות בעמל רב (ע"ע סיזיפוסי...)

למשל, היום באוטובוס חשבתי לעצמי שוב, שיכול היה להיות טוב יותר. אני רבע פולניה, וזה משתלט על כולי. אפשר להמשיך לצחוק כל היום על פולניות, אך הדבר אינו מרמז על השליליות שבעצם המחשבה, אלא השליליות בעצם כך שהמחשבות טורדניות. אסביר את עצמי בקצרה - כולנו יודעים שיום אחד נמות, ואם לא יקרו שינויים בדרך, המוות יגיע לאחר תקופה ממושכת של זיקנה, שהיא השלב הכי פחות חביב מבחינתי בחיים, סוג של גסיסה איטית וכשלון מערכות איטי ארוך ומייסר, במקום תקופה של עדנה ורגיעה. עד השלב המפחיד הנ"ל אנחנו מדחיקים את הגורל המר ע"י שגרה, שיכולה להתחלק לשגרע (דהיינו, חיים אפורים של בזבוז משווע של הזמן שמוקצב לך, בעבודה משעממת, בפספוס העיסוק שיגרום לך את מירב ההנאה), או לרצף אירועים שיחדיו מעניק לאדם את התחושה שעשה משהו משמעותי בחייו, בין אם ע"י טיול בכל רחבי העולם, בין אם בקריירה משגשגת שמביאה להכרה ולתהילת עולם, בין אם בפעילות התנדבותית/קהילתית. מבחינתי, אני חיה כרגע את השגרע, עם הנדבך של הלימודים שמעניק לי סוג של הנאה וסיפוק, סוג של משמעות לחיים אפורים למדי. בלבי בוערת התחושה שאני חייבת לעשות משהו כדי להתפרץ, לשבור שגרע ולעשות משהו ענק שיביא לי סיפוק, ולכן, בימים שאני עסוקה בלחשוב על זה (כי מה לעשות, יש לי הרבה זמן איכות באוטובוס), נדמה לי ששוב הולך להיות יום בזבוז ושוב אינני מרוצה. וביום ראשון, שזה האבא של כל הימים המייגעים, המחשבות האלה יוצאות, ויחד עמן התקווה שהשבוע הזה יהיה שונה מקודמו.

ומה על סדר היום, היום? קיבלתי מכתב מהמרצה של הקורס "דיני עונשין" המברך אותי על הציון הנדיר ~בחייכם, הביטו למטה מצד שמאל של הבלוג~ ומחזק את ידיי. התרגשתי מאוד, כי מלבד להמחאה שאני משתוקקת לקבל (עוד חודש בערך) לא ציפיתי שהמרצה ינדב לי מכתב כזה בלי שביקשתי. כמובן שצילמתי את המכתב והנחתי אותו מול הבוס שלי, לאחר שעשיתי איתו סיבוב דאווין במשרד.

הערב הולך להיות מסדרת הערבים שמנסים לשבור את רוחי ולגרום לי במילים פשוטות להתחרפן. אחרי הלימודים עלי לטוס הביתה, להתארגן (ובקריצה לפסקה הארוכה הקודמת, בוודאי שלא אהיה מרוצה מאיך שאראה), אחווה את ההיסטריות והדרמות של אמא שלי ואגרור עצמי בלית ברירה ובלי חשק בכלל ליהנות - לחתונה. החתונה תהיה של נכדה של מישהי שסבתא שלי עבדה עבורה, וגידלה את האמא של הכלה. כן כן, מה שאתם קוראים. אל תבקשו ממני לפשט את הסיפור.

בקרוב אצלכם,

Skin Protectant

אכן ימים נוראיים עוברים עלי באופן אישי בתקופה האחרונה.

אם כבר התכנסתי כאן, אנצל את הפלטפורמה שניתנה לי ע"מ לבקש סליחה:

• סליחה, מה השעה?
• סליחה, אתה בא לכאן הרבה?
• סליחה, זה כאב לך שנפלת מגן עדן?
• סליחה, יש לך שקל? אני צריכה להגיע לבאר שבע (שמעתי שיש שם סיילים מטורפים... או שלא)

ובנימה קצת יותר רצינית -

• סליחה מהמחשב הנייח שלי, שעומד לו מיותם וחסר מעש עד שאטרח לתקנו.
• סליחה מחברותיי שהזנחתי בשנה האחרונה כתוצאה מהלימודים, מהעבודה ומסתם עצלנות.
• סליחה מידידיי שלא השקעתי מספיק בקשרים שלנו...
• סליחה מאמא שלי, שהיא נאלצת לסבול אותי על כל מגרעותיי.
• סליחה מהבוסים שלי, מפני שאני לא מלכלכת עליהם מספיק ולא עומדת על זכויותיי מספיק.
• סליחה מעצמי, שאני נזק מהלך. מקווה שאשמור על הפה שלי יותר, כמו גם על יתר חלקי הגוף...
• סליחה ממך, שטרם נפגשנו אבל יום אחד זה יקרה.

אני תמיד מעידה על עצמי, שיכול היה להיות טוב יותר. יכולתי להתאמץ יותר כל השנה, יכולתי להתאמץ יותר בעניין הסליחות. אני חושבת שההגעה למקום בו אתה מתנצל בכנות בפני מי שעלול היה להיפגע ממך מאוד דורשנית והרבה אנשים לא מסוגלים לסגת מעט מכבודם למען הזולת. אני גם חושבת, וכאן המקום לערב קצת את משנתי אודות הדת, שלא צריך יום או עשרה ימים בשנה כדי לערוך חשבון נפש ולהתנצל, רק מאימת יום הדין וכו'. מי שפוגע צריך להבין את מה שעשה בשעה שעשה ולהתנצל על כך, ולא לחכות חצי שנה או שנה אחרי. מי שאין לו מצפון לא יתנצל לעולם ואולי עשוי להשתמש במראית העין שבסליחות כדי להתנקות כלפי חוץ.

אגב דבריי אודות מראית העין, נזכרתי בפרק ששודר שבוע שעבר בסדרה "שושלת טיודור" שעשוי להתקשר לנושא. ברקע המלך הנרי ה-8 ערך רפורמה דתית (מכנסיה קתולית שבראשה האפיפיור לכנסיה אנגליקנית שראשה הוא המלך) כדי להכשיר את גירושיו ונישואיו מחדש לאן בולין, מהלך שעורר ויכוח גדול בין אלו שבחרו (מרצון, מאימה או משאיפה לשפר מעמד) להישבע אמונים לכנסיה החדשה לבין אלו שדבקו באמונתם הקתולית. בפרק הספציפי הנ"ל, סר תומאס מור, שנגזרו עליו גזרות רבות כתוצאה ממהלכי המלך לכפיית הרפורמה, ישב בכלא עד שהוצא להורג, ובכל מני הזמנויות ביקרו אותו מכובדים שונים ומשונים כדי לברר האם הוא מוכן להישבע אמונים או דבק בעמדתו, ומאילו סיבות. בשלב מסוים הדגש הושם על הסיבות לסירוב, כי הרי היה ברור שסירב להישבע אמונים. כל מי שניסה לברר את מניעיו שאל מדוע לא יישבע, כמו רוב פשוטי העם, כלפי חוץ, על מנת שלא לשאת ברוע הגזירות שהטיל המלך על ה"סרבנים", וכלפי פנים להאמין בקדושת הכנסיה הקתולית ומנהגיה. הוא התעקש שלא למסור מניעים אך אמר שמנקודת המבט שלו, אם יישבע כלפי חוץ ובפנים יישאר קתולי, הוא למעשה יישבע שבועת שקר, יחיה חיי שקר כדי להציל את קיומו הפיזי, שלדידו שולי, ואילו אם יסרב להישבע שבועת שקר, הוא יסבול סבל גופני בשל כך, אך הוא יהיה נאמן לאמונתו וכך גם אחרים ילמדו ממנו ויזכרו זאת. אכן, זהו סוג של חרב פיפיות. באופן אישי אינני חסידה של מה יאמרו ואיך יזכרו ובטח לא מאמינה בעולם הבא, כך שלבזבז את חייך בתקווה שנשמתך תינצל זהו סוג של זלזול בהזדמנות שניתנה לך, ולנשמתך.

אני מאמינה שכאן ולא בעולם הבא מי שפגע בצורה כלשהי ייענש, ואינני מדברת בהכרח על עונש במובן החוק, ומי ש"הגיע לו" ולא נענש, ייתכן והוא אות לכל היתר שילמדו כיצד לא להתנהג, להתרחק מהתנהגות רעה ולאו דווקא מוסר השכל של "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו" או במינוח היותר שגור בפינו "יצאתי פראייר".  על שום כך, עניין הסליחה צריך להיות אד-הוק, פר-מקרה, ולא צרמוניה של פעם בשנה, בנסיבות דתיות. התבוננו לכם בטקסים של השיעים (שמלקים את עצמם עד זוב דם בשלשלאות תיל), המענים את גופם למען התעלות רוחנית. אני לא חושבת שיש תקווה לנפשות הצדיקים האלה שאח"כ בקור רוח מפגעים, שוב באצטלה רוחנית.

גמר חתימה טובה והמשך סופ"ש נהדר.

*כשגור בפי מדונה בשיר forgive me