למדתי שעודף מודעות עצמית נתפס ע"י אחרים כחוסר ביטחון עצמי.
מי שמתיימר לקרוא אותי ללא היכרות מעמיקה איתי, ולאבחן אותי כחסרת ביטחון עצמי, הוא אידיוט לטעמי, ועדיף שלא יעסוק בפסיכולוגיה או בניחושים בטוטו או בקריאה בקפה.
בכלל, מי שמנסה לקרוא אנשים, שנלקחים מהסביבה הטבעית שלהם ומנסים לברר מי נגד מי כמה ולמה, או שנזהרים מלהתנהג בטבעיות כי לא ידוע להם איך יגיב, הוא איש עם תפיסת מציאות מעוותת ורחוק מלהיות צודק בטביעת עינו.
נקרתה בדרכי ההזדמנות לסיים פרק ארוך מדי ולהתחיל אחרים, וסוף-סוף לנתק את עצמי מעוד משהו שטחי שמגדיר אותי יותר מדי זמן. אולי משום שהפרק הזה היה כל-כך ארוך, אנשים כבר ראו אותו כחלק בלתי מנותק ממני, וכשפתאום הסוף נראה מתקרב וכבר לא באופק הרחוק, הם לא מבינים כיצד יתכן הדבר שהפרק ואני לא זהים, ואיך לא נשברתי. אנשים, זו רק עבודה. לא תמצאו בחורה שפויה בת גילי שעבדה במקום אחד קרוב לשבע שנים. בימים הבודדים שנותרו לי שם, אני מרגישה קתרזיס והרבה יותר קל לי להעביר שם את הזמן. אני קמה בבוקר עם אוויר, אנרגיות ובלי פנסים שחורים בעיניים, רק רגועה ומחויכת. לא היה לי כזה דבר שנים. משבר פיננסי? אז מה! לא איבדתי קורת גג או משפחה, אלא זכיתי בהן בחזרה ובשליטה על חיי.
קשה לי שלא לבכות כרגע, מאושר והתרגשות. אחזור לעצמי – אהיה נחמדה לסובביי, אהיה רגועה ושמחה במקום מדוכאת, עצבנית ומרשעת. אקדיש זמן למה שבאמת חשוב בחיי, ומה שכן חשוב לי שיגדיר אותי. הלימודים שלי, המשפחה והחברים שלי – כל אלה תמיד זזו הצידה כשהבוס הטיל עלי משימה חדשה מההפטרה. אמצא לעצמי תחומי עניין חדשים, ואחדש את העניין בתחומים שהזנחתי בזמן שנתליתי בין אי-שפיות וטמטום בעבודה. יכולתי לחשוב הפוך: הנה התנתקתי מעוד משהו שמגדיר אותי ("שלום, אני XXXX, בת 26, סטודנטית למשפטים, עובדת במשרד עו"ד"), כאילו ניתקתי עוד אות-חיים בדרך להתאיינות מוחלטת. חשתי כך כשעזבתי את האוניברסיטה ונותרתי עם העבודה בידיים, כיוון שלא הלימודים באוניברסיטה ולא העבודה כפי שהתפתחה לה היו החלטות נבונות שלקחתי בעצמי, אלא דרך חיים שתקעה אותי במקום אחד לתקופה ממושכת מדי. הנה לי סיבה לא לשקוע: הלימודים שלי, המשפחה שלי והחברים שלי הם העיקר, והעבודה לא. העבודה היא בשביל מישהו אחר, שירות בר-חלוף, וגם סוג העבודה א-פרסונלי כך שעד כמה שהייתי שם מצרך נדיר, אינני עבורם אלא מצרך שניתן להחליף באחת שתהיה שם חמישה ימים בשבוע, תקבל פחות שכר וגם תסתום את הפה יותר (אז מה אם היא תטעה יותר ממני?). מתוך התובנה הזו, ראיתי כיצד פניי אינן מועדות כלפי מטה אלא רק להתרוממות, להתחדשות ולהתמלאות.
אמלא את ריאותיי באוויר נקי מריחות רעים, אתמלא בתחושות חיוביות, אתחדש לי בעצמי חדשה ומחודשת, ואולי גם אלה שקלטו אותי דרך הלוויין הכורדי יתחוורו לדעת שהביטחון העצמי היה אצלי כל הזמן, אבל לא שחררתי אותו לעולם, שיידע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Skin Protectant
