לחות ללא פשרות

אני מסוגלת לחיות בבלאגן שבועות, בין ערימות של כביסה, ניירות לא ממויינים, כבלים של כל  מני מכשירים ותיקי גב הפזורים על הרצפה, אבל כשאני צריכה להיכנס למוזה של כתיבת עבודה: עבודת ההכנה הנה קרצוף מסיבי של החדר והשבת כל החפצים למקומם.

נתתי לעצמי להתפזר לכל מני כיוונים במהלך היעדר השגרה, כולל המעידות הקטנות והנעימות האלה למסיבות ולסקס. כעת, משפתחתי את יומי בשתי סטירות לחי מצלצלות כדי להתאפס, עלי לחזור לחיי הסגפנות ולהשקיע במפעל המאיות שנזנח לו לאנחות.

ממה כבר הספקתי להתעייף?

ומדוע ישנתי הלילה כל כך גרוע? הרי החלפתי מיטה! [לא, זה לא כי נרדמתי על ערימת כביסה, היה לי מספיק מקום להתגלגל!]

ואיך נגמלים מקפה?

והאם אהיה אי פעם "נורמלית"?

כבר יוצאת לה בטן קטנה וחמודה, ובתוך הבטן עוברית קטנה שעושה משחים ובטן-גב. בעלת התנור אכולת ציפיה, להחזיק את השחיינית הקטנה שלה בידיים, לראות למי היא דומה והיתכן שיקרה הנס ויהיו לה עיניים בהירות.

הריון זה דבר יפה על נשים רזות. ספציפית לגביה, גם מתאים לה להיות אמא – מגיל צעיר ביותר היא נקשרה לאחיינים שלה וידעה בדיוק מה לומר להם ומה לעשות ברגע המתאים.

אלמלא האחיינים שלה, לא נראה לי שהייתי זוכה להחזיק תינוק בידיים שלי. לי אין אחים קטנים או אחיינים או דודנים רחוקים ומעולם לא היו מפקידים בידי נטולת-תינוקות-במשפחה שכמותי את הג'וב של הבייביסיטר השכונתית.

אילו הייתי יכולה לדמיין את עצמי מעבר למכשול הקט של סטודנטית-מובטלת אוטוטו-רווקה-שגרה עדיין אצל ההורים, אני חושבת לעצמי שהריון לא היה יוצא כל-כך פוטוגני עלי. אם נעבור למישור המטאפורות, נוכל לדמיין את הר הבית בתל אביב, את קינג קונג מטיל אימה וצל על עזריאלי, את פרץ האמוציות כשאגת לביאה שקמה על הצד הלא נחמד על הבוקר, ואת הבצקות ברגליים כעמודי שלמה. אם נפסח על השלב המינורי של חדר הלידה וקריעת ים סוף, מנין יהיה לי לדעת מדוע העולל או העוללה בוכים? אהיה חסרת אונים יותר מהעולל/ה ואזדקק לאינספור ידיים עוזרות, בעיקר מאמא שלי. כשהייתי קטנה צפיתי במאבקי הכוחות בין סבתי ז"ל לאמי באשר אלי, וחשבתי איזה נורא זה לתת לסבתא לגדל את הילדה ואח"כ להתווכח איתה שהדרך שלה לא בסדר.

בכלל, תינוק זה לא צעצוע. יש כאלה שמביאים ילדים לעולם כדי להפיג את השעמום או כדי לענות על צורך סוציולוגי-דמוגרפי, או כדי להשוויץ באיזה חמוד או חמודה כמו במכונית החדשה שהגיעה ביבוא אישי. מאחורי ומסביב החומד שפולט מהפה ומהישבן ומשמיע קולות חמודים יש אינספור דאגות ומורכבויות שאף אחד לא יודע את הסדר ההיררכי ביניהן ומהיכן להתחיל, אבל איכשהו הורים זורמים עם כולן, ואיכשהו הקטנטנים האלה גדלים להיות כמונו.

 אולי כדאי שארגע בשלב הזה, ואקווה שאהובתי המעוברת תתן לי לשמרטף מדי פעם על החמודה הפרטית שלה, לכשזו תתפרץ בסערה ותכבוש את העולם. אמשיך לי להתלהב מתמונות האולטרסאונד שחודרות לפרטיות העוברה, שמצדה מפנה את ישבנה ומראה לחצופים שמציצים לה מה זה.

 וכמובן, שאמשיך להתלהב מחיי האגואיסטיים ומכך שאני הולכת להופעה של דפש מוד ורובכם – לא.  

התקבלה: 15.23

מה המצב, Skin יפיפיה הכול בסדר אצלך נסיכה שלי? נעלמת לי מאמוש התגעגעתי מאוד  שיהיה לך המשך יום נפלא ומקסים ודברי איתי מאמוש.

התקבלה: 15.33

הי Skin מאמוש הכול בסדר? כמה שהתגעגתי בובה יפה

נשלחה: 15.35

מי זה שמתגעגע אלי כ"כ?

שיחת מי אתה מה אתה רוצה שלא הסגירה מאיפה לכל הרוחות ידועים לו שמי ומספרי.

התקבלה: 16.26

הי Skin אני חושב עליך

נשלחה: 16.27

אני עדיין לא יודעת מי אתה בכלל

תגידו, לא נמאס לכם בשלב מסוים בחיים, לעבוד על בחורות בטלפון? מה זה נותן לכם? הסבלנות שלי פוקעת הרבה לפני שיצר הסקרנות עובר כל גבול.

כאילו, אני יכולה לקבל בהבנה שחבר ממליץ לחבר, אבל למה לא להיות גלויים עם זה?

יום ד'

התקבלה: 9.13

הי בוקר טוב נפלא מקסים ומוקסם מה שלומך?

שיחה מפחידה התקבלה ב-9.17

[ר' תגובה לבבז']

שיחה נוספת שלא נענתה - 22.32

עוד שיחה שלא נענתה - 22.37

יא רבנן.

צר לי לאכזב את אמא שלי, אבל השיפוצניק לא בכיוון שלה. הוא בכיוון שלי כנראה.

הוא ניגש אלי עם קלמנטינה ביד וחלקה נלעס בפיו, הציץ במחשב שלי והתפעם מהתמונה במסנג'ר. תוך כדי היד שלו כמו סחבק על הכתף שלי.

יצא וחזר אל חדרי

הפעם בלי הקלמנטינה, הוא בהה במסגרת מלאה בתמונות שהעניקה לי חברתי הטובה שתחיה ליומולדת.

שאל אותי מה... מה... המשמעות של מה שכתוב למעלה,

אמרתי לו שזה השם שלי...

הבחור גילה את אמריקה

ולא יכל להזיז את המבט שלו מהתמונות, כאילו ראה מינימום את בר רפאלי בקטלוג של ספורטס אילוסטרייטד.

נו שוין.

אולי שיצבע את התקרה של אמא שלי בבז'.

אני לא מסוגלת להבין את הראש שלו, או של כל בעלי כרומוזום XY לצורך העניין.

כל פעם שאני מדברת איתו, שעה על חשבון המשרד, הוא חופר וחופר יותר גרוע מפסיכולוג ותמיד מראה לי את הצד שאני לא רוצה לראות כשאני מקבלת החלטות,

אבל מה יש לומר על המשפט הזה שהוא תקע לי כמו פצצה לפנים:

"תראי, זוכרת שבאתי עד אלייך, אמרתי מה שאמרתי, החלטת שלא לזרום למרות שבאתי עד אלייך,וידעת שאני לא לגמרי עומד מאחורי מה שאמרתי?"

בא לי לחנוק אותו. הוא בא עד אלי, מסטול מהתחת, כדי להיפרד ממני, ואחרי שאני מחליטה שאני בנאדם חזק עם פרינציפים וזה שהוא בא עד אלי כמו גיבור ואחרי שאומר לי שלא, למרות שתכל'ס לא הייתה לו כל סיבה שבעולם להיפרד ממני, הוא שולח ידיים ומתחיל למזמז אותי עד שנתקל בכאב הביצים הגדול ביותר שגבר אי פעם יחוש - שאני לא התעקשתי מספיק ושיחקתי משחקי חיזור?!??! ינעל אביו.

דיברתי איתו לפני שלוש שעות וזה רק עכשיו מחלחל, כי כשדיברנו הייתי כל כך המומה שהוא מעלה את הנושא... מה הוא רצה? שאני אזדיין איתו כדי להוכיח לו שאני משחקת משחקים ומושכת אותו אלי?! זיבי. הוא היה מזיין אותי, היה מקבל את הזיון הכי טוב שאי פעם יהיה לו בחיים, וחוזר חזרה לחור שממנו בא, ואני הייתי נשארת עם התחושה המגעילה ומתחרטת על כל רגע. העדפתי מראש לומר לו, "עד אליך לא היו לי עקרונות, פתאום מצאתי אותם, ואני לא אתן לך מה שאתה רוצה, לא אחרי שאתה בא עד לכאן ופוגע בי".

כמעט שנתיים אחרי זה יותר מדי בשבילי. הוא בעצמו אחרי הקטע האידיוטי הזה של השיחה אמר "את יותר מדי טובה. הצרה היא שבחורות טובות כמוך בסופו של דבר נדפקות בגלל הביצ'יות שמשחקות משחקים עם בחורים כל היום". את העניין של "את יותר מדי טובה" לא משהו ששומעים כל יום, ולא מכל בחור. הוא יודע מי אני. הוא לא מכיר אותי ברמת היום-יום, אבל יודע מי אני יותר טוב מהרבה אנשים שמבלים איתי את מרבית היום. אני מתחילה לחשוב שהוא יודע שהוא עשה שטות אבל לא מצליח להגיד מה שהוא חושב, וזה מוזר לומר על מישהו שבד"כ לא מצנזר את המחשבות שלו.

אכלתי ארוחת צהרים, שבעתי ועדיין יש לי טעם של החמצה בפה. כבר שנתיים כמעט.

לא נורא אם לא הבנתם במה מדובר, במי מדובר. אני חייבת להוציא את זה החוצה.