לחות ללא פשרות

אם לפני שש-שבע שנים הייתי חושבת על חודש בלי לכתוב שטויות בבלוג, הייתי מתייחסת בביטול להסתברות שזה יקרה בפועל בערך כמו שהייתי מתייחסת להסתברות שאתנתק עכשיו מהפייסבוק לשבוע.

אני עובדת קשה מדי ובתקופה מאוד לא טובה בחיים. ליהנות? בא לי רק לישון, ועד שזה קורה, מתחיל עוד יום עבודה.

אתמול, למשל, עבדתי 14 שעות. מסביב למספר המוגזם, אוסיף עוד נתונים - שלשום סיימתי לעבוד בסביבות 20:30, הגעתי הביתה כשעה לאחר מכן, צנחתי על המיטה. מה שאומר, שהתעוררתי אתמול בשעה 6:30 בשביל להתקלח ולהתארגן, יצאתי לדרך בת השעה וקצת באוטובוסים בשביל להגיע למשרד ב-9. איפה החיים שלי? לא יודעת. תכננתי לצאת אתמול בשעה שעל הנייר כתוב שהיא שעת הסיום שלי - 18:00. בשעה הנקובה ישבתי עם הבוס במשרד שלו לעבוד על חוזה שהוא נמנע במהלך השבוע לעבוד עליו ברצף, ובמבט של חמור הוא אמר לי שאני לא יכולה ללכת ואנחנו חייבים להוציא את זה החוצה. ככה עוד שעה ועוד שעה, וכשבשעה תשע ראיתי כוכבים מרוב עייפות הבטיח - "יש לנו עוד קצת ואני אקח אותך הביתה". אמרתי לו שאני הולכת, ושוב הוא הפציר. בשעה עשר הייתי מעולפת והוא בדיוק דיבר עם הלקוח. אני דיברתי עם החבר, שטרח לנזוף בי שלא קמתי והלכתי ומה פתאום שאני אומרת לבוס שאני לא יכולה יותר. אמא שלי התקשרה ודיברתי איתה בקודים - היא יצאה לדרך לחלץ אותי משם. בעשר ועשרה הבוס מבטיח שאוטוטו הוא מסיים (והרי משעה 21:00 אני כבר לא מתפקדת ולא מועילה בכלל). ברבע ל-11 הוא סגר את הבסטה ואמא שלי למטה, והוא לא מבין למה היא שם בכלל, הרי הוא הבטיח שאוטוטו הוא מסיים ולוקח אותי הביתה. אני בדמעות אומרת לו שהיא שם כי היא דואגת ויש לה סיבה לדאוג. הוא מנסה להביע אמפטיה ומחכה איתי עד שאמא שלי תגיע לאן שהיא הבטיחה שהיא תגיע (כי "למטה" אצלה זה מקום אחר לגמרי מאיפה שאני עובדת) ואני רציתי שהבוס יעוף לי מהעיניים.

אמא שלי נהגה כמו משוגעת, עברה ברמזור אדום אחד ואם לא הייתי מעירה לה לפני כל רמזור אדום אחר, היא הייתה ממשיכה לדהור.

כשהגעתי הביתה נכנסתי מיד למיטה, לא לפני שכתבתי לחבר שלי, שנמצא כרגע באילת, שהוא התנהג בחוסר רגישות כשהוא גער בי כשהייתי צריכה רק שיקשיב וינחם. לא התכוונתי להיכנס איתו לוויכוח, אבל איכשהו כשכל פעם שאני אומרת לו מה אני מרגישה ובמקרה יוצא שהוא התנהג לא בסדר, תמיד הוא דואג להפוך את הסיפור על פיו, כיצד אני התנהגתי לא בסדר (וכמה לא לגיטימי מבחינתי להאשים אותו). אמרתי לו שוב שזה מה שאני מרגישה, וזה לא סביבו אלא סביבי. הוא האשים אותי שאני לא מסוגלת לתקשר איתו - עניתי לו שיתפלא למה, כי כשאני רוצה שיקשיב לי, במקום שיקשיב הוא פותח את הג'ורה ונוזף בי. אמרתי לו שאני לא לומדת מטעויות, כי זו טעות שאני חוזרת עליה כל פעם מחדש איתו. הייתי צריכה לסנן אותו כשהתקשר ותחת זאת להתקשר לחברה ולהתבכיין שקשה לי.

הוא באילת כאמור, ולא רצה לנהל את השיחה בפייסבוק (כמובן, כשנוח לו להתחבא מאחורי הפייסבוק הוא עושה זאת כמו גדול). עניתי לו שאין לי כוח לשיחות טלפון. אז קבענו שנדבר כשיחזור. בינתיים הוא מסמס לי כל מני הודעות של "בא לי לקחת את עצמי בטיסה אלייך". למען האמת, אני זקוקה לסופ"ש הזה בלעדיו וגם לא בא לי לדבר איתו על רגשות. אם אני אפתח איתו את תיבת הפנדורה הזו אני עלולה לומר לו שנמאס לי מהקשר הזה שלא מוביל לשום מקום. זו אהבה שדורכת במקום ומדי פעם עושה צעד אחורה.

חלק מההרגשה המזופתת שעוברת עלי קשור אליו. אילו היה לי משהו חזק להיאחז בו ולומר על כל היתר "כפרות", הייתי מעודדת. נכון שיש חצי כוס מלאה, אבל אם אני לא יכולה ליהנות ממנה אז מה זה שווה שהיא שם. הוא אוהב אותי אבל אנחנו בקושי מתראים, כי גם הוא עובד כמו חמור. אנחנו לא גרים יחד (וביותר מפעם אחת חשבתי לנקוט בצעד חד צדדי ולעבור למיקוד אחר מהבית של אמא - כמה עוד אפשר?! אנחנו מרוששים וגם במצב ההיפותטי אנחנו לא מסכימים היכן נגור ואיך נממן את זה). אני לא רואה מתי אי פעם הוא ירצה להתחתן, אבל העיקר הוא חולם שנעשה חמישה ילדים. גם בלי חתונה, אני לא רואה מתי נעשה אפילו ילד אחד. כמו שבוודאי הבנתם, אני עובדת המון, ואני עדיין לוקחת קורסים בירושלים כדי לסיים את התואר השני. בא לי להקיא על התואר השני כי נמאס לי ללמוד ואין לי זמן או עניין להקדיש לפרויקט הזה. באדיבות הבוס הנחמד שלי אני גוררת קורס וסמינר לשנה הבאה, מה שאומר שהזוועה נמתחת כמו מסטיק חסר טעם.

בימים הללו אני יצור אנטי חברתי ודכאוני. האושר הוא דבר חולף, ונורא קשה ליהנות ממנו כשכ"כ הרבה חרא צף.

Skin Protectant