לחות ללא פשרות

איזה זבוב לא יוצלח נמשך משיכה גורלית אל המנורה שבחדרי.

הוא נאבק בדחף שלו להשתזף ורצה לברוח. הוא בוודאי חשב לעצמו, "אבל טוב לי כאן, בחום ובאור, אשאר לעוד רגע קט."

מסטול מבהיה ממושכת באור, כנפיו עולות באש. מדורה פרטית קטנה.

הוא לא לבד שם. המנורה בצורת שמש, שבמרכזה צלוחית זכוכית-מט, ובה שוחה האפר של אומללים כמו אותו הזבוב.

הולך להיות לי מסריח הערב.

ואני? מביטה מלמטה על הנעשה, וממלמלת, "הזבובים האלה, מי צריך אותם. הם רק מציקים, הם פרזיטים, איפה שיש אוכל, הם נמצאים. עדיף שישרפו כולם".

הפעולה היחידה שאנקוט במוות הידוע מראש היא לקום לשירותים ולצרף לאדישותי את מטהר האוויר. זה יעזור לי לסתום את האף בזמן שאעצום את עיני.

דווקא ביום השואה, הזבוב הזה היה חייב להזכיר לי כמה נורא הוא המוות, וכמה לא מתאים לי כל העניין הזה.

כמה לא מתחשק לי לנקות את המנורה, אבל בעוד שאצליח לנקות את ערימת המעופפים במיל., העולם הזה לא יצליח למחות את הזיכרון הנוראי של השואה.

מה בכלל אני משווה זבובים, יתושים ושאר מגעילים ליהודים? כופרת שכמותי. כופרת כופרת, אבל שמתי לב לפרטים הקטנים. מזה זה מתחיל - מאדישות: לאפשר לעוד יצור חי לנפוח את נשמתו.

Hello, Gorgeous!

התאהבתי בטרקטורון של אבא שלי, כשביקרתי אותו בארה"ב אי שם בשנת 85'. זה בערך הדבר היחיד שזכור לי מאותה הנסיעה. הוא היה צהוב, ודי דומה לאופנוע.

כשהייתי בגיל בי"ס יסודי, חלמתי על אופנוע וחשבתי שזה די מגניב, ובינתיים - דהרתי על אופני BMX סגולים במגרש הביתי שלי, אזור מתחם באזל רבתי.

בגיל שבו יכולתי להתחיל קיבלתי תשובה נחרצת שאני יכולה לשכוח מזה. אין אופנוע. אפילו לא בצחוק.

בגיל 21, אחרי שעבדתי קשה ומימנתי כל שיעור וטסט (שישה, תודה על ההתעניינות, ואני נהגת מעולה, אז... תקפצו) קיבלתי את מה שבנות גילי קיבלו בגיל 17.5 בתור כרטיס כניסה לעולם המבוגרים. אם יש רישיון על ארבעה, בשביל מה צריך על דו?

בשביל הריגוש, לכל הרוחות.

אז בא איזה איש, כשהייתי בת 23, מימש לי סוג של פנטזיה ובפעם הראשונה הורכבתי על קטנוע והיה לי כיף. החלטתי ללכת על זה, ובשביל הריגוש ניסיתי לשלהב גם את האקס שיבוא ללמוד איתי, אבל הוא חטף ממשפחתו את מה שאני חטפתי ממולידתי בגיל 16, ונותרתי בדד בשיעורי הרכיבה.

אז עזבתי.

את האקס.

רישיון על קטנוע קיבלתי, ועברתי להפתעתי בטסט הראשון. מאז ועד היום, אני דוהרת על טוסטוס צהוב, שמזכיר חצי מהטרקטורון של מר אבא, ואחרי כ-4 החלקות/תאונות והרבה מלמולי "מלח מים" אני שמחה שאני בחיים ושמחה שאני רוכבת על זה, דווקא מהפרינציפ, שזה משהו שעשיתי לגמרי לבד וזרמתי עם משהו שרציתי באמת.

ובלי שום קשר, גזמתי את הרעמה שלי, אחרי כשנה של יהושע פרוע. הרגשתי כאילו אני בוגדת בספר הקבוע שלי (סליחה, מדובר במעצב שיער) כשנכנסתי עם אמא'שלי לספר החדש שלה. יתרה מכך, מלמלתי שוב, "מלח מים מלח מים" כשבחנתי את המספרה ואת "מעצב השיער". כל קשר לסטייל ול"גלאם" מקרי בהחלט, וחששתי למחלפות ראשי, אם כי בסופו של ספיחס, יצא פצצה, וכמה ראשים של כל מני XY ושאר חתיארים הסתובבו בדרך לאוטו.

סחתן עלי.  

ושוב, חג שמח,

ממחר דיאטה!

היה יום טוב. אני עייפה, רצוצה, כואב לי כל נים בגוף, אבל מרוצה.

איך אפשר לקטר, כשהיה כזה יום יפה בחוץ, ואמא שלי קנתה לי שטויות ב1000 ש"ח? הלוואי והיו ביניהן בגדים. בכלל, יצא לי לחשוב, על איך ששנאתי בילדות שליום ההולדת קנו לי בגדים, והיום, זו המתנה המושלמת נוכח שנאתי המובהקת לשופינג וכל מה שקשור במדידה המונית של כל הפריטים בכל החנויות האפשריות, כאשר איזה אוחצ'ה עם אטיטיוד חייב להביט בי במבטי חמלה מלווים בבוז על בסיס ג'נדר בגלל חוסר הצורה שיצאתי עמה מהבית (סורי מאמי, אני הולכת לקנות בגדים, לא לפיק אפ באר סליזי. אני לא צריכה להתאפר ולהתגנדר לכבודך, גברת-גברת).

השטויות נרכשו באיקיאה. אני מתעבת את המקום הזה. זה מבוך אינסופי של אנשים, שבמקום לשים את הילדים שלהם בקייטנה או במקום לטייל איתם בטבע ("יו תראה איזה שפן! איזה שפן יפה!") ארזו את הזאטוטים בעגלות מפלצתיות ונתקעו מולי במעבר. ההבדל הענקי בין מבוך בו תוקעים חולדות במעבדה לבין הנחיל האנושי באזור התעשיה פולג הוא, שהחולדות ינועו בסדר מופתי לעומתנו. עם ישראל בפירואטים.

כנראה שהבנתי עוד מוקדם שמדובר בסוג של שופינג, כיוון שאני בטוחה שבאזור ריהוט המטבח (או שמא זה היה האמבטיה?) הרגשתי את החלושס באים במלוא אונם וספרתי את הרגעים להתעלפות. אבל זה לא קרה, חשבתי על זה שאם אתעלף, ידרסוני מיליוני עגלות ולא מתאים לי עכשיו מוות אכזרי שכזה. העדפתי לחכות ליבלות בידיים שהגיעו בעשר בלילה כשגמרתי בדעתי, חיחיחי, לכלות את זעמי בשולחן העבודה החדש שלי. ככה זה שאין חבר קבוע. או סקס מזדמן. הופכת לבוצ'ה שמתענגת מהברגה אינסופית. הצילו, הפכתי לאמא'שלי.

שכחתי לקנות את השידה שרציתי, וקיוויתי שהטלוויזיה הכבדה שלי תנוח עליה במקום על שולחן ישן מסביבות שלום כתה א'. אבל הייתי חייבת לזכור בתור לקופות רק את המדפים, כדי לא להעלים חלילה את היבלות שנוצרו לי לפני כשעה וחצי.

אני נהנית כרגע מהשולחן החדש, אם כי הוא לא ממש בחדרי. אני מתענגת עליו כמו בסרט כחול. סוג של פנטזיה, שיום אחד כולו יהיה שלי. מממ.. כן. איפה הייתי?

ראיתי מול הפאוור סנטר חנות שקוראים לה "דאלי", ובאותו הרגע החלטתי שאני צריכה חופש מהבלוגספרה, כי זה לא מספיק לסגור ולפתוח בלוגים ולקוות שההרגל ישתנה. אני צריכה לכתוב מלא עבודות ולמצוא חתן, ובקצב הזה גיל הבלות יגיע מהר יותר.

הגעתי למסקנה שלמרות שהיה לי נוח מאוד לקנות ב-AMPM מרקט ליד הבית, הם עלו לי על הסעיף, וחרם צרכנים של חילונים יפי נפש יהיה כואב לרשת יותר מחרם של מנשקי מזוזות. אני שמחה שהרשת פתוחה בשבתות ומוכרת הכול, גם אם במחירי שוד, אבל מה הקטע שלהם שחצי מהמדפים מכוסים מפאת החמץ? החלטתם לתקן עוולות? להיות צדיקים? שהדוסלעך יסירו את החרם על הרשת של קואופ? ואיך זה קשור לקורנפלור שהייתי צריכה? למה הוא היה צריך להיות מתחת לווילון מספר אחד?

עצה לחיים - אל תנסו לחסל יתושות בידיים חשופות, כשהידיים נפוחות מיבלות (ע"ע הברגה מאומצת).

ערב של חיוכים, בעלי חיים שכמותכם

וחגשמח!

טוטל'ז.

תגידי לי, היית חייבת לפתוח אותה?

היה לה טוב להיות מונחת מעל לקופסת הדיוידי הריקה, סגורה, ולהתבונן בנו מתבוננות בה במבטי זימה של חתולים מול אקוואריום.

היא אהבה את הצלופן שעטף אותה.

תראי אותה, ככה, מבולגנת, כל תכולתה פזורה על השולחן. את עוד מעזה להתלונן? היא לא מספיק טובה בשבילך? יש לה הרבה מה להציע! אבל היה לה טוב כמו שהייתה, בתולה, חגיגית.

תראי למה גרמת. את שמחה עכשיו?

עכשיו אין לך תירוצים. הבית נקי, יש עם מה לכבד, אין לך ברירה. צריך לארח. אני לא רוצה את כל זה פה. אם לא נארח, תוך יומיים היא תתרוקן, וזה נזק ששנים ייקח לתקן.

(20.4.08, 19:30, אני למולידה שלי, שביצעה פוגרום בסלון, וחיללה את כבודה של אריזת שי שקיבלה לחג. במקרה ברקע יש תוכנית ובה דמות אם המציגה את בתה לאיזה חמוד אחד, ושם הבת הוא שמי. או ההפך. מה שבטוח, השם שלי יהיה פופולרי בתקופה הזו.)

הסדר הזה.... נמשך כמו מסטיק. אותה מולידה הייתה מבושמת קלות מארבעת כוסות היין שנמזגו, כך שנאלצתי לתרום את ישבני למדעי הכביש. לא לא לא, זה לא מה שאתם חושבים.

למדתי שעם ישראל אוהב בלט, ומתרגל את הפירואטים בשעה אחת בלילה בקטע בין חדרה לחבצלת השרון.

טעמתם פעם גפילטע כאילו? עדיף שלא תשאלו מה יש בפנוכו חוץ מאגוזים.

באינקוויזיציה סירקו את העור במסרקות ברזל ככה בשביל הכיף. זה לא נשמע לי כיף, אבל גם לא סדר שממשיך אחרי ארוחת הערב.

היה חסר דף בהגדות שחולקו, אבל אל דאגה, מי שהביאה אותן טרחה להדביק את הדף החסר. וכמובן שהוא שייך לחלק שאחרי הארוחה.

ולחשוב שעשיתי דרמה לאמא שלי לפני שיצאנו, ויכולתי בקלות להישאר בבית. כנראה שרגשות האשם פעלו בדרך דו סטרית, היא עשתה לי דרמות שבגללי תיהרס למשפחה בצפון התוכנית ויכעסו עלינו בגללי. בדיעבד, עד כמה שאמא שלי פולניה מוצלחת אני יודעת, אבל היה לי צ'אנס לחמוק מזה ופספסתי אותו.

היום היה יום מבוזבז. כמו היום שקדם לו.