לחות ללא פשרות

כבר יוצאת לה בטן קטנה וחמודה, ובתוך הבטן עוברית קטנה שעושה משחים ובטן-גב. בעלת התנור אכולת ציפיה, להחזיק את השחיינית הקטנה שלה בידיים, לראות למי היא דומה והיתכן שיקרה הנס ויהיו לה עיניים בהירות.

הריון זה דבר יפה על נשים רזות. ספציפית לגביה, גם מתאים לה להיות אמא – מגיל צעיר ביותר היא נקשרה לאחיינים שלה וידעה בדיוק מה לומר להם ומה לעשות ברגע המתאים.

אלמלא האחיינים שלה, לא נראה לי שהייתי זוכה להחזיק תינוק בידיים שלי. לי אין אחים קטנים או אחיינים או דודנים רחוקים ומעולם לא היו מפקידים בידי נטולת-תינוקות-במשפחה שכמותי את הג'וב של הבייביסיטר השכונתית.

אילו הייתי יכולה לדמיין את עצמי מעבר למכשול הקט של סטודנטית-מובטלת אוטוטו-רווקה-שגרה עדיין אצל ההורים, אני חושבת לעצמי שהריון לא היה יוצא כל-כך פוטוגני עלי. אם נעבור למישור המטאפורות, נוכל לדמיין את הר הבית בתל אביב, את קינג קונג מטיל אימה וצל על עזריאלי, את פרץ האמוציות כשאגת לביאה שקמה על הצד הלא נחמד על הבוקר, ואת הבצקות ברגליים כעמודי שלמה. אם נפסח על השלב המינורי של חדר הלידה וקריעת ים סוף, מנין יהיה לי לדעת מדוע העולל או העוללה בוכים? אהיה חסרת אונים יותר מהעולל/ה ואזדקק לאינספור ידיים עוזרות, בעיקר מאמא שלי. כשהייתי קטנה צפיתי במאבקי הכוחות בין סבתי ז"ל לאמי באשר אלי, וחשבתי איזה נורא זה לתת לסבתא לגדל את הילדה ואח"כ להתווכח איתה שהדרך שלה לא בסדר.

בכלל, תינוק זה לא צעצוע. יש כאלה שמביאים ילדים לעולם כדי להפיג את השעמום או כדי לענות על צורך סוציולוגי-דמוגרפי, או כדי להשוויץ באיזה חמוד או חמודה כמו במכונית החדשה שהגיעה ביבוא אישי. מאחורי ומסביב החומד שפולט מהפה ומהישבן ומשמיע קולות חמודים יש אינספור דאגות ומורכבויות שאף אחד לא יודע את הסדר ההיררכי ביניהן ומהיכן להתחיל, אבל איכשהו הורים זורמים עם כולן, ואיכשהו הקטנטנים האלה גדלים להיות כמונו.

 אולי כדאי שארגע בשלב הזה, ואקווה שאהובתי המעוברת תתן לי לשמרטף מדי פעם על החמודה הפרטית שלה, לכשזו תתפרץ בסערה ותכבוש את העולם. אמשיך לי להתלהב מתמונות האולטרסאונד שחודרות לפרטיות העוברה, שמצדה מפנה את ישבנה ומראה לחצופים שמציצים לה מה זה.

 וכמובן, שאמשיך להתלהב מחיי האגואיסטיים ומכך שאני הולכת להופעה של דפש מוד ורובכם – לא.  

למדתי שעודף מודעות עצמית נתפס ע"י אחרים כחוסר ביטחון עצמי.

מי שמתיימר לקרוא אותי ללא היכרות מעמיקה איתי, ולאבחן אותי כחסרת ביטחון עצמי, הוא אידיוט לטעמי, ועדיף שלא יעסוק בפסיכולוגיה או בניחושים בטוטו או בקריאה בקפה.

בכלל, מי שמנסה לקרוא אנשים, שנלקחים מהסביבה הטבעית שלהם ומנסים לברר מי נגד מי כמה ולמה, או שנזהרים מלהתנהג בטבעיות כי לא ידוע להם איך יגיב, הוא איש עם תפיסת מציאות מעוותת ורחוק מלהיות צודק בטביעת עינו.

נקרתה בדרכי ההזדמנות לסיים פרק ארוך מדי ולהתחיל אחרים, וסוף-סוף לנתק את עצמי מעוד משהו שטחי שמגדיר אותי יותר מדי זמן. אולי משום שהפרק הזה היה כל-כך ארוך, אנשים כבר ראו אותו כחלק בלתי מנותק ממני, וכשפתאום הסוף נראה מתקרב וכבר לא באופק הרחוק, הם לא מבינים כיצד יתכן הדבר שהפרק ואני לא זהים, ואיך לא נשברתי. אנשים, זו רק עבודה. לא תמצאו בחורה שפויה בת גילי שעבדה במקום אחד קרוב לשבע שנים. בימים הבודדים שנותרו לי שם, אני מרגישה קתרזיס והרבה יותר קל לי להעביר שם את הזמן. אני קמה בבוקר עם אוויר, אנרגיות ובלי פנסים שחורים בעיניים, רק רגועה ומחויכת. לא היה לי כזה דבר שנים. משבר פיננסי? אז מה! לא איבדתי קורת גג או משפחה, אלא זכיתי בהן בחזרה ובשליטה על חיי.

קשה לי שלא לבכות כרגע, מאושר והתרגשות. אחזור לעצמי – אהיה נחמדה לסובביי, אהיה רגועה ושמחה במקום מדוכאת, עצבנית ומרשעת. אקדיש זמן למה שבאמת חשוב בחיי, ומה שכן חשוב לי שיגדיר אותי. הלימודים שלי, המשפחה והחברים שלי – כל אלה תמיד זזו הצידה כשהבוס הטיל עלי משימה חדשה מההפטרה. אמצא לעצמי תחומי עניין חדשים, ואחדש את העניין בתחומים שהזנחתי בזמן שנתליתי בין אי-שפיות וטמטום בעבודה. יכולתי לחשוב הפוך: הנה התנתקתי מעוד משהו שמגדיר אותי ("שלום, אני XXXX, בת 26, סטודנטית למשפטים, עובדת במשרד עו"ד"), כאילו ניתקתי עוד אות-חיים בדרך להתאיינות מוחלטת. חשתי כך כשעזבתי את האוניברסיטה ונותרתי עם העבודה בידיים, כיוון שלא הלימודים באוניברסיטה ולא העבודה כפי שהתפתחה לה היו החלטות נבונות שלקחתי בעצמי, אלא דרך חיים שתקעה אותי במקום אחד לתקופה ממושכת מדי. הנה לי סיבה לא לשקוע: הלימודים שלי, המשפחה שלי והחברים שלי הם העיקר, והעבודה לא. העבודה היא בשביל מישהו אחר, שירות בר-חלוף, וגם סוג העבודה א-פרסונלי כך שעד כמה שהייתי שם מצרך נדיר, אינני עבורם אלא מצרך שניתן להחליף באחת שתהיה שם חמישה ימים בשבוע, תקבל פחות שכר וגם תסתום את הפה יותר (אז מה אם היא תטעה יותר ממני?). מתוך התובנה הזו, ראיתי כיצד פניי אינן מועדות כלפי מטה אלא רק להתרוממות, להתחדשות ולהתמלאות.

אמלא את ריאותיי באוויר נקי מריחות רעים, אתמלא בתחושות חיוביות, אתחדש לי בעצמי חדשה ומחודשת, ואולי גם אלה שקלטו אותי דרך הלוויין הכורדי יתחוורו לדעת שהביטחון העצמי היה אצלי כל הזמן, אבל לא שחררתי אותו לעולם, שיידע. 

 f11

[לא לשכוח להוריד את המים]

ורק לשם ההשוואה, מלפני שנתיים בדיוק-