לחות ללא פשרות

אני עו"ד... מהרגע שיצאתי מקומת הבחינה עם המעטפה לכיוון אמי שחיכתה לי, נרגשת לא פחות ממני, ועד עתה - טרם חלחל לי הסטטוס החדש :-) חיבקתי אותה, בוחקת וצוכה, מוכת הלם ותדהמה: "מה, כבר נגמר?". הבחינה בעל פה ארכה אולי שתיים-שלוש דקות, לא יותר. מריטת העצבים שחוויתי בתקופה שבין שתי הבחינות לא משתווה לשום תחושת עצבנות או מתח שחוויתי בעבר. בדקות הארוכות בהן המתנתי בקוצר רוח, באולם דחוס במועמדים, שיקראו בשמי לגשת לחדר הבחינה נשמתי עמוק תוך שכנוע עצמי ש"על החיים ועל המוות".

האמא הפולניה רוויית נחת. הייתי קשה עמה כל חיי, וטוב לי לדעת שהמעמד הזה מעניק לה נחת אחרי שהאכלתי אותה מרורים.

החבר המדהים שלי שהיה קצת מעצבן והרבה סובלני וסבלני הגיע לכיוון הלשכה וזכה לחיבוקים ונשיקות ממני כאילו חזרתי לזרועותיו אחרי פרידה ארוכה. הוא התרגש בשבילי וידע בלבו שאעבור.

הוכחתי לעצמי שאני יכולה להשלים משהו בעצמי, מהתואר, דרך ההתמחות ועד להסמכה. התחושה חדשה ומדהימה!!!

הגעתי היום למשרד וזכיתי להר של חיבוקים וברכות מכל העובדים. המאמן שלי היה נרגש וחייך המון, מחכה בציפיה שאחזור לעבוד...

העתיד מתחיל היום... היום...

.Skin Protectant, Adv

היי לכולם,

ביום ד' נבחנתי בבחינות לשכת עוה"ד מועד מאי 2012, ולמרות שטרם נתקבלו תוצאות רשמיות, מסתמן שעברתי בציון לא רע בכלל.

הייתה זו תקופה נוראית. מאז הפוסט הקודם חליתי פעם נוספת והייתי מושבתת לכעשרה ימים שמתוכם ביליתי יום בחדר המיון. אכלתי אנטיביוטיקה במשך כמעט חודש מתוך חודשיים וחצי. לאחר שהחלמתי הייתה לי שעורה בשתי העיניים ולקח זמן רב עד שהשיעול חלף לגמרי. הייתי במשבר בריאותי נוראי, וטרם האבחון חששתי פן חליתי במחלת הנשיקה (שסביר להניח הייתה מחסלת כל סיכוי לגשת למבחן) - ומזלי שבמהלך חיי פיתחתי נוגדנים למחלה זו. בסה"כ חידק עיקש ואכזר נדבק אלי, והיה לו קל להשתלט עלי בגלל הלחץ הנפשי סביב בחינת הלשכה.

עשרה ימים של פיגור בלמידה עשו את שלהם, כלומר, גרמו לי לערוך רה-אורגניזציה בתכנית הלימוד, כך שאספיק לשנן את החומר תוך כדי פתרון בחינות ממועדים קודמים. הייתי אופטימית, אך ככל שהימים חלפו והמועד הנקוב התקרב, נמלאתי לחץ ואי-ודאות. החגים לא היו חגים, החיים לא היו חיים, ועייפתי מללמוד מהבוקר ועד הלילה, עת הלכתי לישון מחובקת עם ספרי "מחשבות" במקום עם בן זוגי האוהב.

כשנכנסתי לאולם הענק שבו היו פזורים מאות שולחנות ארעיים וכסאות "כתר" לבנים, התיישבתי ליד המספר שלי, פרקתי את כל הציוד המשרדי שהזדקקתי לו במהלך הבחינה, אטמתי את אזניי באטמים צהובים ולבי הלם בחוזקה כאילו איים להימלט החוצה, אל הדשא והאובך שמאחורי דלתות האולם. הבטתי בשאלון ברגע שהכריזו שהמבחן החל, ומשקראתי את השאלות הבנתי שהולך להיות קרב קשה. חוסר הביטחון העצמי פשה בי והרגשתי שישנן שאלות שמכניסות אותי למלכודת שבתנאים אחרים הייתי פוסחת עליה בלי מאמץ. נזכרתי שכל שאלה שווה נקודה, לכן עלי היה להמשיך הלאה ולפתור את השאלות הבאות במקום לבזבז את הזמן, הרי אין לי הארכות והקלות כלשהן מעבר לשלוש וחצי שעות. הזמן תם, קמתי מזועזעת והגשתי את טופס התשובות למשגיח, יצאתי החוצה ואיתרתי את חברותיי שהיו מזועזעות עד כדי בכי לצד הדשא. הזדעזענו יחדיו ולאחר מכן התפצלנו, כשהלכתי עם אמי להטביע את יגוני בהמבורגר והום פרייז. חשבתי שאקח פסק זמן ולא אחשוב על הבחינה, אך התפתיתי להזין את התוצאות שסימנתי באתר "מחשבות", וכעבור זמן מה קיבלתי את התשובה - שעברתי.

האם זו הקלה? זה יותר מהקלה. זו נקודת שבירה, שבה נותרתי המומה, בוחקת וצוכה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מרוקנת מאנרגיה ומנגד - מלאת רצון לשוב לחיים ולעשיה.

קיבלתי זר פרחים מהמם מהחבר שלי, שעודד אותי בערב שלפני הבחינה, ושמח איתי כל סופה"ש.

אז מה הלאה? בינתיים מחכה לתוצאות הרשמיות ומתכוננת לבחינה בע"פ. עונת הטקסים תתחיל ביוני, ועד אז החלה עונת החתונות של החברות (ומטקס לטקס הופכת אני למרוששת, מרוששת, מרוששת!)

Skin Protectant,

עוד מעט עו"ד