 כינוי:
Skin Protectant בת: 42 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 6/2009
 (אבא)
הוא אבא שלי ולא אכפת לי ממנו. לא אכפת לי שהוא כבר לא מתקשר, ולא מתחשק לי אף פעם להתקשר אליו. לא אכפת לי שהוא מתעצל לכתוב מיילים או מכתבים, כי לי נמאס לכתוב אל עצמי ולא לצפות לתשובה. לא אכפת לי שהוא לא חי פה בארץ בכלל, גדלתי יפה גם בלעדיו, ושמחה מאוד שלא גדלתי שם - החיים בארץ האפשרויות לא כאלה נוצצים, לפחות לא במקום בו הוא גר. לא אכפת לי שהוא לא מבקר, ולא שולח כסף. אני לא קבצנית - לא של תשומת לב או של כסף.
וכשהוא כן כותב - הכול אותו הדבר, הכול מריחות של מילים בשגיאות כתיב (בשפת אמו!) שאין להן שום משמעות עבורי, הוא מביע דאגה לגבי המשפחה של אשתו (ילדים, נכדים) יותר מאשר לבת הביולוגית שלו, ודואג לרשום לי על זה. כמו היום, הוא שלח תמונות ישנות, שמצא כשניקה את שולחן העבודה שלו. תמונות שלא אומרות לי כלום, חוץ מזה שאני דומה לו. הייתי מעדיפה שלא לקבל את המכתב ממנו. אמא שלי שלפה את חרב הציניות שלה, והיא בד"כ אדם לא ציני (היא עסוקה בלומר לי שאני מרשעת צינית ברוב הזמן). עוד לא הספקתי לפענח את כתב היד שבשורה הראשונה, והיא יורה עלבונות. מהעצבים, היא חוזרת וממוללת את אטמי האוזניים שמשמשים אותי להתגברות על רחשי הסביבה בעת הלימודים. גם את הכלום הזה רציתי לקרוא, אולי יש שם משהו לחדש לי, אז לקחתי את אטמי האוזניים, הכנסתי אותם לפעולה, ואמרתי לאמא שלי שיפה לה שרק עכשיו היא מבינה במה היא נגעה, בעוד שאצבעותיה השתפשפו זו בזו כדי להתנער ממעשיה. אבל היא אמא שלי, היא החליפה לי חיתולים וניגבה לי את הסמארק לפני כמה שנים. עברו כמה שנים, אבל אנחנו לא קטנוניים, ולא נראה לי שיש שוני בהרכב המולקולרי של האיכס שיוצא לי מהאוזניים.
היא הייתה מתקשרת להכניס בו קצת שכל, אבל היא יודעת שהוא יותר מדי טיפש בשביל להבין. אני יודעת שאין טעם מלכתחילה לכפות עלינו סוג של קשר, לבנות משהו מלאכותי במקום שצריך להיות הכי טבעי. אז מה אם אני דומה לו.
יותר נורא לאבד אבא, מאשר לא לדעת מה זה אבא (כי הוא אי-שם, חי את חייו, ומדי פעם שולח מכתבים).
זיפט לי עכשיו. לפחות החומר של נזיקין נכנס לי לראש. Skin Protectant
| |
0.0
אומג, אני צריכה לזכור את כל זה? (זרקו מספר, כמה עמודים המחברת בנזיקין)
בד"כ מנגנון ההדחקה והשכנוע העצמי שלי עובד מעולה, אבל כנראה שהוא לקח חופש השבת. התבאסתי המון שאוטוטו גיל 27 האימתני, אני עדיין סטודנטית, תפרנית, בלי תכנית להשתלטות על העולם, וכל הבולשיט הזה. מחורבן לגרד את ה-27 ולהרגיש 0.
מדהים איך שאפשר לקום בבוקר חדורת מוטיבציה, ובלי למצמץ כבר שוקעת החמה עם אפס תפוקה, אפס התקדמות, והאופק הנכסף הספיק להתרחק עוד כמה קילומטרים.
אני יצור פתטי. [אני יודעת שלא באמת וזה, ככה אני מרגישה עכשיו. אני בן אדם עם הרבה משמעות, וגם נראית לא רע, אבל -]
שיט. 115 עמודים. טוב, אחרי המקלחת, ארוחת הערב וסרט. טוב נו, מחר.
Skin Protectant, מדווחת מתחתית הבור
| |
כשל בעריכה/ בפרוססינג
6.5 שנים חייתי בעולם של נזיקין. את הפרקטיקה אני מכירה.אז למה לכל הרוחות המחברת בדיני נזיקין [ואני מתכוונת ב"מחברת" לקובץ וורד תוצר הקלדה מסיבית בגופן דיויד 12 ברווח וחצי] כ"כ מבולגנת? ולמה ה-so called עריכה שעשיתי, בה הקטנתי את הרווח בין השורות לרווח בודד, לא צמצמה בכלל את מס' העמודים, אלא להיפך?
התשובה לא במהופך: כי בהליך ה"סדר" שעשיתי מצאתי שהרבה דברים פספסתי, כמו פסקי דין שלא טרחתי להרחיב אודותיהם, ומצאתי מחברות משנים קודמות שכן הרחיבו והרסו לי את היום. באופן מיסטי ככה זה תמיד כשאני עושה סדר. למשל בחדר שלי - מה בסה"כ רציתי? לשים דברים במקום, קצר וקולע? כל היום הולך על הסידור הזה ובסופו של דבר אני לא מוצאת את הידיים והרגליים שלי - מה שלא היה כשהיה לי בלאגן. ותמיד משום מה, כשהבלאגן חוגג, אני משכנעת את עצמי שע"י סדר אני אמצא מה שאחפש.
ועוד משהו: נכון שאומרים שסקס משחרר? כלומר, השחרור שבסיום הסקס. אז אני החלטתי שבתקופת הבחינות אני בעוצר מוחלט, יש לי דין, לא זיין. אחד, ההוא שמתקרב לארבעים, לא מבין מה ז"א שאני לא אשכב איתו עד אמצע אוגוסט. מה פתאום?! כל יום, כל יום, הודעות, שמתחילות תמיד בהתעניינות מלאכותית במבחן הקרב, וממשיכות להצעה ~מבחילה~ להפסקה קלה בלימודים (משהו כמו מסז' והרפיה חחח). כל יום, כל יום, אומרת לו שאין מצב, ולא יהיה עד אוגוסט. וכבר חשבתי שהוא הבין את המסר, אבל אתמול אחרי המבחן במנהלי הוא שלח סמס "איך היה?" והנה מתחילים שוב... ראבק.
אולי במחשבה אחרת, אני צריכה להירגע (למרות שאני לא רואה איך זה יקרה בזמן הקרוב), אבל לא איתו. האם ישנו חבוב חדש בלימודים על הכוונת? מישהו שהבריז כמעט שנתיים פתאום החליט להגיע ללימודים, לדבר איתי כאילו הכרנו שנים... ועכשיו בטלפון רומז, שיהיה מצחיק לצאת איתי הערב... וכמה חבל שהתמסרתי לסגפנות החרשנית שלי... [אני דופקת את הראש בקיר, למה סירבתי?, והידיד שלי משכבר הימים החל בחיפושים אחריו כדי לסלקו מהשטח]
שרב כבד, Skin Protectant
| |
 למה לי פוליטיקה
אני מכשפה קרה שלא אכפת לה מה קורה באירן. לא הזדעזעתי לראות שמפגינים שם
נגד עיוותים בספירת קולות הבוחרים, ושנעצרים ונהרגים שם כמו זבובים.
לא שיניתי את הסטטוס שלי בפייסבוק או את התמונה, להצהרה נחרצת למען
דמורקרטיה וחופש בארץ האייטולות.
לא שיניתי את אזור הזמן בטוויטר שלי כדי לבלבל את הצנזורה הפרסית שמחפשת
מחאות באורך מאה וארבעים תווים.
ולמה זה?
ואם יספרו קולות ויגלו שמוסאווי ניצח, האם האייטולות יסתלקו מהשטח? מה
פתאום.
ואם מוסאווי ינצח, אירן תהפוך לBFF החדשה של ישראל? מה פתאום.
ואם מוסאווי ינצח, המניות של ישראל בעולם יזנקו? מה פתאום.
ואם מוסאווי ינצח, פתאום ימצאו היכן אבד רון ארד? מה פתאום.
ואם מוסאווי ינצח, החיזבאללה יירגע? לא נראה לי.
ואם כל הישראלים והיהודים ברחבי העולם יתגייסו לתמיכה במפגינים, נזכה
לאהדה? האם נזכה לתמיכה זהה לו ניקלע
במצוקה דומה? זיבי.
שיפי הנפש של פייסבוק ישנו פאזה, יחליפו לתמונה של גלעד שליט וידרשו
שהמדינה תחזיר אותו – יותר חשוב מלהתעסק בזהות של מי שעלול ללחוץ על הכפתור.
| |
 מריחים שרוף באוויר?
הלכה עוד שנה ... נשארו: שנה וחצי.ברביעי הבא, מבחן מהגהנום (מנהלי!!!). בית הזונות שפתחתי לאחרונה סגור עד 11.8.09.
(אני לא מבינה למה למען השד שקלתי ברצינות השבוע את האפשרות להתחיל תואר שני בשנה ד'. כנראה שלא מתחשק לי לצאת מסטטוס הסטודנטית המרוששת לפני גיל הבלות)
היו שלום, צדיקים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
