לחות ללא פשרות

חזרתי לעבודה לפני שלושה שבועות ויש לי מ.ר. - שמקבלים עם ההסמכה למקצוע - כבר שבוע. במהלך השבוע הזה התחלתי לעשות דברים שהיו מחוץ לתחום עבורי כמתמחה. קצת מבהיל, שפתאום מצפים ממני להיות יותר אסרטיבית ועם תובנות בשלוף. האמת, שההסמכה לא הפכה אותי לכל יכולה, וחוסר הביטחון העצמי עדיין מנקר. אני יודעת שהבוס שלי חיכה יותר ממני לשובי (אפשר לומר שלמרות שמניין עורכי הדין במשרד עומד על שבעה, הצוות הפעיל מונה כעת רק אותו ואותי), וברור לי שכשהוא מותח ביקורת עלי זה 90% בגלל שהוא לחוץ פלוס נסיבות אישיות אחרות ו-10% בגללי, חוסר ניסיון וחוסר ביטחון.

מהרהרת לי שבניגוד למשרד עוה"ד בו נתקעתי כשבע שנים, ופעמים רבות חשתי שהעזיבה היא עכבה שקשה להיפטר ממנה, כאן לא אתן לעכבה לשאוב אותי ברגע שארגיש שמיציתי. יומרני מאוד לומר זאת, כשידוע לי שרבים מעורכי הדין (ועוד יותר, מעורכות הדין) לא מוצאים עבודה ואף נאלצים להתפשר מאוד על שכרם. בהקשר לשכר ולתנאי העבודה שזכיתי להם אין לי על מה להתלונן. אני היחידה בינתיים מבין חבריי הקרובים שהחלה מיד לעבוד במקצוע ויש לי גם משרד עם נוף מדהים. אז מה הפואנטה? אולי, להחזיק במה שיש לי כעת כל עוד ניתן, לחסוך כמה שיותר כסף, ולשמוח בחלקי.

***

החבר במילואים, יש לו עוד שבוע וקצת. שונאת להתגעגע אליו. כעסתי עליו סביב טקס ההסמכה כי הוא הבטיח שהמילואים לא יפריעו, ועד ממש לרגע האחרון לא ידעתי אם יגיע או לא. הכי מעצבן אותי בעולם, שכשאני ממהרת לצאת מהבית, במיוחד לאירוע חשוב, מטריחים אותי בטלפונים על כל פיפס ומעכבים אותי, ממש סתם. הוא עשה את זה, וגם ערב לפני ידע בדיוק היכן ללחוץ כדי לגרום לי לריב איתו (לא אשכח לו, שיומיים לפני הבחינה בע"פ, כשהייתי שברירית ומרוטה, הוא בחר במודע לעצבן אותי ולהוציא אותי משליטה. אמרתי לו, שכנגד כל הדברים הרעים שהוא יכול לייחס לי, מה שהוא עשה לי היה נורא, ויכול היה להכשיל אותי בנקודה מאוד קריטית בחיי). בסעודה שערכנו לאחר ההסמכה מזגו החם השתלט על האווירה החגיגית, ואף אם היה צדק בדבריו, אילו היה רואה את מורת רוחי נוכח התנהגותו ומתחשב בי, הייתי נרגעת ושמחה יותר.

אז הוא במילואים בדיוק כשאנחנו חוגגים עשרה חודשים לזוגיות שלנו, וכשהצטבר נאחס יחד עם המתחים האישיים של כל אחד מאיתנו. בזוגיות שלנו, אני זו שדוחפת לעשייה והוא זה שלוקח את הזמן באיטיות, כחלק מהפרעות הקשב וריכוז שלו ומהדרך בה התחנך. אני רוצה לצאת מבית אמי סוף סוף לקראת שינוי הקידומת, וברור לי שכרגע לא נוכל לקנות יחד דירה, ואף לא לשכור אחת (א. כי הוא לא מאמין בשכירות. ב. כי הוא עובד רחוק וחושב שאם הוא יקנה דירה זה יהיה בעיר שבה הוא עובד, ובכך לא לוקח אותי בחשבון). אם אומר לו מראש שאני מחפשת דירה לשכור בקרבת עבודתי הוא ינסה לטרפד את המהלך בין אם בריב קולני ובין בנאום שנועד להוציא ממני את החשק. אם אקבע עובדה בשטח ("מאמי, אני עוברת לגור ב...") הוא לא ישמח בכלל, ויגייס את מירב יכולותיו הרטוריות על מנת להוכיח אותי שהוא בחיים לא היה עושה צעד דומה מבלי לשתף אותי. העניין הוא, שכשהוא משתף אותי ברעיון שלו לקנות דירה בעיר בה הוא עובד, הוא ער לכך שזה לא מקובל עלי, ועדיין לא עבר לו החשק. ואם הוא יעשה צעד כזה, אפשר לומר שהוא גוזר עלינו פרידה (יחי ההבדל הקטן בין שכירות לקניית דירה). בנקודת זמן כזו, כשכולם אומרים לי, במקום לו, "מה עם חתונה", כאילו שזה נתון רק לשליטתי - ולא בטוחה שזה מה שנכון לנו כעת - וכשידוע לי שאנחנו דורכים במקום, לא כיף לי בכלל. מאוד נכון שאומרים שזוגיות בגילנו שונה לגמרי מזוגיות בתחילת שנות העשרים, כי הדברים שמתמודדים איתם אחרים לגמרי וכך גם הרצונות של אותם הרגעים. אילו הייתי בלעדיו כעת, לא הייתי מהססת ושוכרת דירה: למה לא?! יש לי מקצוע, אני מרוויחה יפה, ודי כבר להיות באותו המקום.

***

אביה של חברה טובה נפטר לפני שבוע מסרטן. זו חברה שניה שמאבדת הורה למחלה הארורה (ובין לבין גם קרוב-רחוק אף הוא נפטר צעיר מסרטן, הותיר אחריו אלמנה ושלושה קטנטנים). קשה להתעלם ממחשבות שמודחקות אצלי כהגנה שמאפשרת לי לשרוד כל יום מבלי להשתגע, על מוות חו"ח - שלי, של אמא, של חברה, של החבר. שתי חברות שלי איבדו הורה, ולשים את עצמי במקומן זה להתחיל לדמוע בלי לשלוט בכך, על הרגעים השמחים שיוותרו בעבר, על האירועים שלא ייחוו יחד, על איך זה מרגיש. הם גם הותירו בני זוג, שנתמכו בהם שנים, והיו כל עולמם. לחשוב עלי כבת זוג שמאבדת אהוב, זו גם מחשבה שממלאה אותי עצב, ואז כל השטויות שאני רבה בגללן עם החבר נראות כאלה מטופשות, למרות שכרגע הן קריטיות ונפיצות. ולחשוב על עצמי, איך זה לראות את המוות בעיניים, לדעת שעוד רגע הכול ייפסק - מנשימה, לקליטה בחושים, למחשבות, לרגשות - ולדעת שאחרי זה אין כלום, לא גן עדן, לא עולם הבא. הכול שטויות. אני יודעת שכתבו רבים על הנושא, על ההדחקה של הסוף הידוע מראש כדי שלא נשתגע בכל יום ויום עד שזה יקרה, אז מה - זה לא מנחם.

***

איבדתי את הפואנטה, או את הסוף עם הפאנץ'. בין כה וכה עלי לצאת לאירוע (מתי יגיע שלי? נגמר לי הכסף בקופת המזלטובים, לעזאזל!)

Skin Protectant,

צוכה ובוחקת