לחות ללא פשרות

לא בס"דר

בינינו, אני חושבת שהפעם זאתי התפטרה בגללי.

לא, לא עשיתי לה את המוות

בקושי החלפנו מילים בשבוע שהיא הייתה פה

בטח שלא החלפנו עבודה

אני מניחה שהבוס עשה לה את המוות, אבל היא לא מיוחדת, והוא היה גם עדין איתה, ככל הידוע לי.

אני חושבת שהתפטרה אתמול בגללי

כי ביום חמישי ישבנו כולם לשתיית פרידה ממתמחה

ואיכשהו הדיון התגלגל לאלוהים (כי במקום אחד עובדים דתי, שומרות מסורת, חילונים, ניהיליסטית, ושניים מוסלמים וחייבים לדבר על זה מתישהו)

כל אחד נשאל אם הוא תופש את אלוהים כגבר או אישה וכו'

אמרתי שמצדי אלוהים הוא קוקסינל עם אטיטיוד

היא ישבה לידי, מזועזעת ומקופלת בכסאה

מסרבת להאמין שקיים כזה ייצור שמזלזל בשם

(ואני בכלל לא מזלזלת, פשוט לא מאמינה שאחד כזה קיים, בין אם בחור, בחורה, בחורילה או טרנסג'נדר כזה)

וכאמור אתמול היא הכריזה שהיא "חולה" ואח"כ גוססת מתה ולא באה לעבוד, שיתהפך העולם.

נו מילא. next!

(as if i care)

מישהי שעובדת איתי חזרה מחופשה בת שבועיים.

מהרגע שהיא התחילה לעבוד פה היא הפכה להיסטרית ולמלחיצה הלאומית, אך כשראיתי אותה הבוקר, היא הייתה רגועה וחייכנית כמו בימים שהכרתי אותה לפני שהיא התחילה לעבוד פה דרך קבע (התחילה כפרילנסר).

אני מאחלת לעצמי ששישה ימי חופשה יעשו את שלהם ויחזירו אותי שש שנים אחורה, לפני התקופה שעשתה אותי חרא של בנאדם, לפקעת עצבים מדדה, לאלרגית לכל מני דברים מוזרים וכמובן, ליתושת-כביש חסרת מזל.

אני מאחלת לעצמי לחזור לפה רגועה, שמחה, חייכנית, עדינה (!), מנומסת, וחדורת מוטיבציה.

ורצוי גם עם פיגמנטים ורדרדים, כתוצאה ממפגש עם השמש. לא ביקשתי להיות שזופה חלילה, אלא ורדרדה, זה הכי קרוב שאפשר בטרם אהפוך לצלי.

גיליתי שאולי אינני עונה על הסטריאוטיפ של הנהגת, אותו הסטריאוטיפ שגבר עם ביצה אחת שלא מתפקדת בכלל המציא, אבל במה שנחסך ממני בתחום המוטורי כרומוזום הXX שלי פיצה בכל הנוגע לסופרפארם. צריך להרחיק אותי משם ומהר. ממתי נשמע כזה דבר שהתאהבתי בקרם לחות, ועוד של "ואזלין" מכל החברות שבעולם? ובקרם לחות לשיער? ובג'ל גילוח ורוד וקומפקטי ומתאים לנסיעה? והו, שלא נדבר עם המגבונים עם הריח של הקיווי... זה מסוגל לגרום לפטמות שלי להזדקר.

(סמיילי בשוק טוטאלי)

מחר בדיוק יש לי פז"מ של 6 שנים בחור התחת הזה,

ועוד 24 יום יומולדת 26 (זה המון נרות על עוגה אחת).

וכמובן, שבוע מעולה לכולכם.

~ Skin Protectant ~

למען שלום הבית, החלטתי להקשיב לאמא שלי ולארגן לי באופן כללי מה אני רוצה לקחת איתי לברצלונה.

אני לא יכולה לחשוב עכשיו על אילו בגדים ארצה ללבוש, כל כך חם לי שאני לא רוצה ללבוש כלום.

אז יש לי ערמה של בגדים על המיטה, בצבעים מגוונים, כמו שאני אוהבת (אדום ושחור! שליטה!@!!) ואני סומכת על יד הגורל שתערוך התאמה ביניהם.

אחרי הכול, אנחנו לוקחות 2 מזוודות גדולות, שאמורות להכיל חצי מהקיבולת שלהן, כהיערכות למגיפת שופינג.

כן, אני טסה עם אמא שלי. למי שיש בעיה עם זה, ישנה תיבה של ביקורת בדיוק במפגש הכבישים שבצומת מעריב. היא תחכה שם ביום א' בשעה 8:30 בבוקר בדיוק.

אוקצור, נסכם ונאמר שהחדר שלי נראה כמו שמאטע'ריה, אחוזי הלחות פה מסוגלים להטריף, אני טסה ביום רביעי, ומקווה שהרגל שלי תחלים עד אז. ושאני אמצא מלא בגדים, אחרת סתם סחבתי שתי מזוודות ~ענקיות~.

באיוש.

אם נתמקד רק בקטע הראשון של הסרט, כרגע אני מזדהה עם קווין ספייסי בדקות האחרונות במקום העבודה שלו.

איך אפשר להתעלות על התחושה הזו ולא להיות חמוצת פנים כל היום וכלפי כל יציאה מטומטמת של אנשים קטנים ומטומטמים במקום העבודה, ופשוט לחייך חיוך אדיש ולא להתייחס?

התאפרתי יפה היום. תמיד כששואלים אותי (בעבודה) לכבוד מה, אני עונה שבד"כ כשאני מרגישה חרא אני מתאפרת כדי להסתיר את זה. סוג של מסכה. אז כן, התאפרתי לכבוד עצמי, כדי שלא תצליחו להביט בי ולצקצק בשפתיים שאני באמת נראית כאילו עברה עלי מונית ומה אני עושה פה אבל אם אני כבר פה אז ככה, ככה וככה ידה ידה ידה (הכניסו משהו מרגיז במקום).

יאללה, עוד סופשבוע אחד

ואני טסה לעשות שופינג.

***

17:15 - אל אלוהים. רק עליתי לקומה שלי להשתין ולהתחיל לעבוד (כן, אחרי השעה חמש), נתתי את הפיש של הלייף, ותוך כדי כורזים לי בטלפון... כמה פעמים קראו לי, כבר חשבתי לרגע להחליף את השם לאיזשהו סימן כמו פרינס כדי שיהיה יותר קשה לבטא אותו... הקיצור, בעודי מתלבטת בשאלה הקיומית, האם לזעוק "רגע, תן לי שניה לסגור את הריצ'רץ" או "אפשר רגע להוריד את המים", נפל הפור על התעלמות מוחלטת. מסתבר שתוך כדי הפשפוש עלה לו הבוס אל חדרי... וכשיצאתי עם פרצוף מאופר העוטה ארשת של "מה זה היה הרגע" על עניין הכריזה (כי לא ידעתי בדיוק מי בדיוק קרא לי), חיככתי ידיים לחות ובדקתי שהכול במקום, הבוס קידם את פניי.... "אל תדאגי, אני לא עושה את זה בשירותים.. זה צר מדי..."

(איכס).

רציתי לפקוד מקום שידיד הזמין אותי אליו, אבל הגעתי הביתה כמעט על ארבע. כף הרגל השמיעה פיצוצים זעירים כאילו הלכתי על גיליון פצפצים, ושתי הברכיים שלי היו שתי מדורות. הלכתי לישון מוקדם עם דמעות בעיניים. את הבוקר פתחתי עם קרח בכל מקום.

השבוע הייתי במעוזי הזקנים הידועים: האוטובוס, הבנק, קופ"ח.

התעצבנתי שלא קיבלתי פטור מ"מבוא לפילוסופיה" שנה הבאה. סתם תקעו את הקורס הזה, ששנה שעברה איש משנה ב' לא הכיר ושמע עליו, ושנאלצתי גם לקחת באוניברסיטה. אין מה לעשות. הדיקן החליט. שיהיה. אני אוציא בזה עוד מאה, סתם חבל על עוד שעתיים בשבוע.

אני צריכה תעצומות נפש וכמה אלפים טובים כהכנסה כדי לגרור את עצמי לגור במקום אחר. זה מעיק בפעם המיליארד לשמוע את אמא שלי על הבוקר רודה בי לעשות ככה ולעשות ככה, וכן - בין היתר, להיכנס להתקלח. אל תקפצו בזעקות "איף יא מסריחה", היא רוצה שאני אכנס להתקלח "עכשיו" ולא כשאסיים לכתוב, כי היא רוצה להסיע אותי לקופ"ח (יייישששששש).

שביל באמצע שביל בצד לכולם,

הווזלין

בארון של המקלחת.

16:00 - דברים שנזכרתי בהם ולא מצדיקים פוסט חדש, כמו בערך כל המהות של הפוסט הזה: -

כשאני רואה את הבאנרים האלה בכל מני אתרים מפוקפקים, למשל "פייסבוק" , שמפרסמים מכללות או "מרכז אקדמי" כלשהו, ולשון הבאנר היא כדלקמן: "בדוק את זכאותך כאן" אחרי שממלאים את הפרטים החיוניים כמו שם וטלפון (לא שמתי לב, אבל נראה לי שגם צריך להוסיף שם הצהרה של הבנק בדבר יכולת כלכלית) ומשמיטים את הפרטים השוליים כמו תעודת בגרות ותוצאות של הפסיכומטרי, אני מבינה פתאום מדוע לומדים איתי אנשים איכותיים כל כך.

זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל הבאנרים האלה הם נדבך חדש בתפישה.

בשבועיים האחרונים, ובמיוחד בזה שעובר עלי לרעה, נוכחתי לדעת שאני מבלה יותר זמן באתרים מפוקפקים, למשל "פייסבוק" או "ישראבלוג" (מוכר לכם מאיפשהו?!), ופחות בחריצות על כל הדברים שקשורים באופן מפתיע - לעבודה! זה קשור לתאונה, אין ספק. משום שאני יושבת קומה מעל למשרד עלי לרדת קומה בשביל מדפסת, אף על פי שזה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות. בערב אני על ארבע, בוכיה ונואשת לקרח, ובמהלך שעות העבודה אני מתבאסת על כל גיחה שכזו ומעדיפה להיעלם למעלה. מה שפחות יראו אותי ככה פחות ניג'וסים ופניות מצד אלו שצריכים אותי (לחצתי על מקש DND בטלפון אז בכלל אי אפשר להתקשר אלי ולהטריד את מנוחתי). קיצור, הייתי רוצה להיות בבית לימי מחלה חביבים שכאלה, אבל שבוע שלם, שיבוא עלי לטובה, אני גם ככה לא אהיה פה. קשה לי יותר מדי להסביר למה אני פראיירית.

בבוקר, כשאמא הקפיצה אותי מקופ"ח לאוטובוס לעבודה, שמעתי בגל"צ שצוברי זכה במדליית ארד. אני שונאת את גל"צ לא רק כי זוהי תחנה של פטפוטים. אני שונאת את הפטפוטים גם כשהם זוכים לקשב מצדי. אז היו חייבים לתקוע לצוברי פלאפון באוזן עם אמא שלו מהצד השני של הקו, כששניהם לא שומעים אחד את השני, ושחר צוברי בכלל מוקף בחבורה של אנשים שרצו לברכו. מה הטעם לקשר לו את אמא שלו? מה הטעם להשמיע את דו שיח החרשים הזה? ואחרי שצוברי ניתק לאמא שלו ולא הבין מה רוצים ממנו ברדיו, רזי ברקאי ראיין כל מני אנשים מהנבחרת שליוותה אותו, וגם הם לא שמעו כלום, כולל את הניסיון של רזי ברקאי לנפנף אחד מהם...

אני לא יודעת איך להתנהג עם הבנידודים שלי (מקרבה שניה, זה הכי קרוב שיש). הוספתי את רובם בפייסבוק, ופרט לשתיים מהם, הם נשארו כמו שהיו, לא בקשר. אחד כתב לי הערב... בכל פעם שמתראים איתו ועם אחיו, זה מפגש של סנילים. אז מה הקטע?! אין לי מה להגיד לו... והוא בכל זאת יצר קשר.