לחות ללא פשרות

הדמעות חונקות אותי, אני לא מסוגלת לדבר איתו. הוא התקשר פעמיים, ורק מהמחשבה שאצטרך להקשיב לו זלגו עוד כמה דמעות והסתובבתי לצד אחר של המיטה בתקווה שהצלצול ייפסק.

חשבתי על אתמול. לא היה מעשה אחד שהוא עשה אמש שנועד לשמח אותי, או לפחות להיות לא נורא. הוא החליט להזמין חבר שלו מירושלים לסרט ברמת גן, יותר נכון שני סרטים, ביום שישי. הוא לא שיער בנפשו שאת אחד מהסרטים רציתי לראות, אז הוא לא חשב להזמין אותי, וכשנדחפתי, הוא התפתל. הייתי מבינה אם לא נוח לו הגלגל הרזרבי, אבל הוא חיכה עד הערב בשביל לעשות מזה עניין, או לקוות שאני אעשה מזה עניין (נו מה הבעיה שלך, אני אקח גם אותך? כי זה לא אותו הדבר ללכת לאותו הסרט פעמיים, ואני לא צריכה שיעשה לי טובה, תוך הבנה מלאה שיש לו זכות לבלות עם חברים). אמרתי לו, אולי תיקח את חברה שלך לאיזה פאב לשם שינוי ולכבוד טו באב, מה דעתך? אז הוא הגיע. את הכרטיסים לקולנוע הוא היה חייב להזמין מהסלון תוך שיחה ערה עם אמי על העניין, שהוא מזמין כרטיסים לסרט. הוא כמובן שלא טרח לציין שאינו מזמין אותם עבורו ועבורי. אחרי חצי שעה של התברברות יצאנו (קניתי לו משהו ממש לא רומנטי, אבל שימושי. הוא הביא לי ג'ננה שרכש במיטב ממונו). הלכנו לאן שהוא ביקש, ובדרך בכיתי בשקט כשהוא מנסה ללטף לי את היד תוך כדי נהיגה. בפאב הוא בהה במסך ענק בו שודרו משחקי כדוריד וכדורעף מהאולימפיאדה, אכל כמו חזיר (עאלק דיאטה), וייבש אותי כמו שבחיים לא ייבשו אותי. התכתבתי עם חברתי הטובה כדי להעסיק את עצמי ולפרוק עצבים. כשהבירה והצ'ייסרים לא עשו את שלהם התחפפנו מהמקום. בחניון הוא ניסה להחזיק לי את היד בבישנות ואמר שוב שהוא אוהב אותי. כמו עטלף שמפעיל סונר. אין לי כוח להחזיר לו את האני אוהבת אותך, כי זה לא נאמר מתוך הדחף הרומנטי להצהיר, אלא מתוך חוסר ביטחון. באוטו עצמתי עיניים כדי לחמוק מהחפירות שלו או מהשתיקה שלו. ליד הבית שלי, אחרי ברכת הלילה טוב, פתאום הוא פיתח שיחה על החרבון של הערב, ומאשים אותי שאני ייבשתי אותו עם הסמסים. שוב, הוא צודק, ואני לא. הוא גם לא רצה לראות שאני יזמתי את הסמס הראשון, כי מה פתאום שאצליח להוכיח לו שהוא טעה. אמרתי לו שהוא לא היה מתנהג ככה בדייט ראשון כי זה היה הופך לדייט אחרון, אז למה מגיע לי היחס הזה. אני לא צריכה להגיד לו שזה לא בסדר, הוא צריך להבין לבד, ואני לא צריכה לצעוק את זה (כאן בדיוק צרחתי את זה, וגם הוספתי שממש לא התחשק לי להיות איתו עכשיו, ויצאתי מהרכב בטריקת דלת חזקה).

נרדמתי באפיסת כוחות והתעוררתי כאילו לא ישנתי בכלל, עם התקפי בכי וזעם. לא תפקדתי היום. בצהרים, כשהתקשר אלי פעמיים, והשאיר סמס, לקחו לי כשעתיים להחזיר לו הודעה "תהנה בקולנוע". הוא שאל היכן הייתי, ועניתי לו שהייתי במיטה. "חבל", הוא אמר. כנראה שהיה בסביבה. רצה להיפגש עכשיו, אבל שאענה לו. אמרתי לו שאני בספונג'ה והוא צריך ללכת לקולנוע. "אז אח"כ". ואני בלב אומרת, "אולי". כבר עשיתי תוכניות.

נ.ב. - קארמה? החבר הירושלמי שלו הבריז ברגע האחרון, ולי אין כוונה להטריח את עצמי בשביל חצי סרט שרציתי לראות.