לחות ללא פשרות

צמתי עד הצהרים, עד העת שבה שני דברים הכניעו אותי: השעמום וכאב הראש שנבע ממחסור בנוזלים.אינני יכולה לשרוד בלי לשתות, ואילו היה משהו מעניין לראות בטלוויזיה או משהו מעניין לעשות, יתכן שהייתי מסתדרת עוד כמה שעות. אתמול בשעות הבוקר גיליתי שהדיוידי מקצר, לכן לא הייתה לי האופציה לצרוב עונה של סדרת טלוויזיה ולהתענג עליה בזמן שהתאיידתי. כשפתחתי את המקרר בחיפושי אחר מים, בתמהיל של נקיפות מצפון וצמא נוראי, השטן הקטן והסקסי שעל כתפי צייץ בהיגיון: "Fuck it!", גם ככה אני לא מאמינה, או שומרת מסורת, אז מדוע לענות את עצמי?, והו, מה טוב היה השלוק שהרבצתי מיד לאחר מכן. 

בינינו, מצבי בין כה וכה אינו מזהיר בכדי שאחיה בפחד מתמיד שמא שמי נרשם בצד הלא נכון של הספר של כבודו. "Bring it on, חבוב", אני חושבת באנגלית מהולה בעברית, כמו שרבים מהחוכמולוגים של ימינו מלהגים, קשה לאתגר אותי בעניינים שבשפל. 

---

ובין יתר המחשבות שהעבירו לי את השעמום:

אני שונאת, כל כך שונאת, את היום-יומיים לפני שאני מקבלת (מקבלת מה? למתקשים: מחזור). כבר למדתי להתמודד עם העצבנות שמותירה חללים רבים בשטח, ועם החצ'קונים המרדניים שהורסים לי את הפרצוף, עם ההתכווצויות ועם העיתויים התקועים של האושר הזה (לדוגמה - נסיעה לחו"ל, או אירועים... כמו האירוע שלפנינו כעת), אבל אני שונאת את כסיסת הציפורניים של ההמתנה.

או שאני בהריון, או שאני לא - מדוע הצורך בתהליך הזה? ואם הפעם נפלתי חזק, וואלכ, אותגרתי בעניינים שבשפל!! צחוק הגורל היה עושה לי ילד ממר תרח, כמה נהדר. 

יש ימים שאני פשוט שמחה להיות במצב צבירה מדמם, וכשזה יקרה בקרוב אהיה מאושרת. (וואי, איזה פה פתחתי עכשיו....)

גיליתי ששניים מהכיתה שלי התחתנו זה עם זו. כמה סורפרייז. אמנם תופעת המתחתנים היא די חדשה, אך כבר התרגלתי לגיל שבו אני יוצאת דופן ברווקותי, וזה מרגיש כל פעם מחדש כמו כאפה לפרצוף לגלות שעוד ועוד מתחתנים, ואפילו השניים האלה מהכיתה שלי. לחשוב שיכולתי להיות כמותם, רק עם ההוא מהשכבה מעלי שהיה חבר שלי במשך שנתיים, שזרקתי באכזריות לפני כ-3 שנים. 

לא יודעת מה עושה לי רע יותר - להיות לבד, או לחשוב על חיי הנישואים איתו, לולא נפרדתי ממנו. איפה הייתי היום?

הפחד הגדול שלי כרגע הוא שאתרגל להיות לבד, כך שאוותר על הניסיון להיות עם מישהו או שאאבד את הכלים להתחיל קשר עם מישהו, או שאולי אגיע לדייטים, אבל לא אדע איך לגרום להם להתגלגל לקשר. בכלל לא אכפת לי אם יהיה מדובר בחתונה או בקשר ארוך טווח ולא ממוסד. ביני לבין עצמי נמאס לי מכל ה"בקרוב אצלך" וההבטחות שגם יומי יגיע - קיבינימט, למה אני צריכה להיות אחרונה? ולמה הכול צריך להיות עקום? מתי איבדתי את האופי שלי? 

בחורה פשוטה, עם רצונות פשוטים: אהבה, תשוקה, אושר. 

נמאס לי מהאינטרנט, ברחתי לפה כי פה היה קל, ועכשיו כל המסביב נהיה באמת קשה.

כפרה-עיניים.

למה למה למה

איזו באסה איתכן

איזו מן מסיבת רווקות

נאלצתי להיפטר מהסאטלה שלי בדרך לא דרך כדי להוריד הילוך (תנחשו איך), לשמור מרחק מהנרגילה, לספר בדיחות קרש ולערוך היכרות מעמיקה עם מזרקת השוקולד שהגעילה לי את החמוסים.

בנים יודעים לעשות חיים. אנחנו סתם כבדות (כלומר, הן). כשבחור חושב על סדנת שוקולד הוא מדמיין חשפנית מצופה בשוקולד ואת הלשון שלו משייפת לה את הגוף, ממש כמו בסדנת יצירה. כשהן חושבות על סדנת שוקולד במסיבת רווקות, הן רוצות עשרים דרכים שונות להתעסק עם השוקולד, ולהפוך להיות ספציות, וכשהן מבינות שהן לא מספיק מסטוליות כדי להתלהב משניים וחצי טריקים, הן הופכות למאוכזבות. בנות מאוכזבות במסיבת רווקות - עצה למדריך הסדנה: נוס על נפשך.

פיסלתי איבר צנוע מבצק סוכר ומישהי זועמת העיפה לי את היצירה לפח. הוא היה הו-כה-ריאליסטי ולא הספקתי לצלמו, השם יקום דמו.

מסיבת רווקות - על שום מה השם? כל הבנות שהיו היו תפוסות בדרגות כאלו או אחרות, חוץ ממני. מדובר במסיבת רווקה. 

לילה סקסי לכולם,

מסמר הערב

בימים אלו עודני מובטלת, אם כי כבר הייתי רוצה להתחיל לעבוד ועל הדרך גם לשריין התמחות (אני רשלנית פושעת, זה מה שאני), ויחד עם זאת אין לי רגע דל, כפי שרבקה'לה שרה.

היום, למשל, פתחתי ג'ורה על הפקיד בלשכה, ערכתי קניות בסופר הנוראי שבשכונה, ניקיתי את הסלון ו.... הלכתי לעבודה. מה לא בסדר כאן? נכון, שלא בסדר שהפקיד גרם לי לצרוח עליו שהוא אידיוט, בור וחסר רגישות (סה"כ לא צריך להכריז בריש גלי על המובן מאליו, כמו שלא תיגשו למישהי ממש מכוערת ותגידו לה שהיא ממש מכוערת), אבל התכוונתי שהלכתי לעבודה. חוכמה גדולה, הייתי במשרד שלשום, אבל רק כדי לומר "שלום שלום, תראו איך לא התגעגעתי". היום פקדתי את קן הצרעות כדי לעבוד באמת. לא עשיתי שם יותר מדי דברים, העבודה שלי שם זמנית ביותר וכולי תקווה שגם תיגמר מהר. הבוס לשעבר תמה מדוע התחפפתי חמש דקות אחריו, הרי טיפח איזו תקווה שאשאר שם עד חצות לערך, אבל מה שנהדר ביחסי הלא-עובדת-מעביד בינינו הם בדיוק מה שזה: אני לא חייבת לו כלום, אדרבא: הוא חייב לי כסף על השעות וגם תודה על זה שקפצתי לדום בהתראה כה קצרה.

כבר שלוש שנים לא שמעתי מישהו שמדקלם באוזניי שטויות מ"אלכס חולה אהבה", והנה התקשר לו הבחור החדש מהלימודים, ממספר לא מוכר, אומר לי "שלום" ואת השטות מ"אלכס חולה אהבה", ואם הוא לא היה מזדהה, בחיי שהייתי צורחת עליו בחוסר סבלנות - אני ממש שונאת שעובדים עלי בטלפון. הוא כזה ליצן, ונדמה לי שהוא מרייר על איך שהערב הולך להיות: לאכול כמו בהמות, לשבת על המון שתיה בפלורנטין, ולהעביר ערב של דאחקות, כמו בכל שיחה בינינו. 

מד"א בכוננות ספיגה :) ***

ומשהו אחרון - אני מכורה לבזבוזים. 

וחייבת עבודה כדי לממן את ההובי הזה.

*** עריכה: איזה מעאפן. בקושי שתינו ובשעה 1:30 הגעתי הביתה. הוא מוקיון ונהניתי מהקלילות שבה הוא שלף את היציאות שלו, אבל ציפיתי שהוא יחזיק מעמד עם השטויות שלו עוד קצת, שנשתה במקום 3 דרינקים (הוא) או ארבעה (אני) - אולי 6-8 כאלה. יחד עם זאת, חשבתי שאולי זה לטובה. הוא הזמין אותי להעביר את הזמן בטיזאלנאבי איפה שהוא גר, או שהוא יבוא שוב ונעשה איזה ערב שיכורים כתיקון. 

ואיך הוא הזמין אותי אליו?

אני: אתה כזה מעאפן. עד שאתה בא אתה הפוך מת, מה זה זה?

הוא: איך אני? אני מזמין אותך אלי לכפר, עזבי אותך מת"א

אני: ואיך בדיוק אני אדע איפה אתה חי ואיך אני אחזור?

הוא: תבואי סופ"ש מה הבעיה, יש לי ספה, יש לי מיטה 2 מטר

אני: (מחשבת הסתברות שזה יקרה)

הוא: את יודעת מה? תביאי את XXX (הידיד הנאמן שלי מהלימודים)... את יודעת מה... רעיון לא טוב, תביאי חברה

אני: למה לא הוא, אנחנו... והוא יסתכל!!!

הוא: אהההה שובבה את.... 

ואז שתיתי עוד שלוק מהגינס המגעילה שועלים שלי, וצ'ייסר של פידג' כדי להחזיר אותי טיפה לחיים

הזמנו חשבון 

יצאנו לרחוב והעמדנו פנים שאנחנו מתנדנדים יחד כי אנחנו שיכורים

ובאוטו הוא שוב חשב בקול רם איך הוא לא זיין אף אחד מהמכללה

עניתי לו שיש לו עוד שנה וחצי לנסות (תוך מחשבה בסגנון של "לך לעזאזל בנות מבינות רמזים אבל מעדיפות להתעלם מהם")

ביליתי איתן את רוב היום וכשהיינו רק שתינו לבד באזור, אני והבובה, הגנבתי דמעה של התרגשות. לא נספר לאמא. את המוצץ הראשון היא קיבלה ממני, וכנראה שאני אפנק אותה מלא. לא קניתי לה רק אחד כמובן, אלא ארבעה. 

המון טלפונים קיבלתי היום ובכולם התרכזתי יותר בבובה מאשר ביום "שלי". לכן, מעבר לברכה השגרתית של "יומולדת שמח" קיבלתי גם הרבה "בקרוב אצלך", ובכל פעם שבירכוני כך, קיוויתי שלפני כן יקרה "בקרוב אצלי" אחר. 

---

הראשון שבירך אותי ליום ההולדת ביום ההולדת עצמו היה מר תרח. נפגשנו, היה לא משהו, כרגיל, הלכתי לישון מאוחר, עד שמישהו חסוי החליט להעיר אותי כעבור שעתיים ב-3 שיחות שלא נענו. וזו לא הייתה שעה סימפטית לקום בה. 

---

מחר בערב אולי יתממש ערב הבירות והדאחקות עם החדש מהלימודים, אבל עד שנגיע לערב איזה יום ארוך הולך להיות לי.... (טרטורים בלשכה ובייבי ואמא'לה חוזרות הביתה באמצעות דודה הסעות (ע"ר)!!!)

וביום שבת.... מסיבת יומולדת.... לרקוד, אמרתי! יש המון סיבות לרקוד!

ה-דודה של שנות האלפיים,

כמה מפחיד?

רק אתמול גיליתי שליזל"ש יש פייסבוק, כמה הוא הרזה וכמה אשתו מכוערת (כלומר, פגשתי את אשתו פעם, ידעתי שהיא מכוערת, אבל לא עד כדי כך!), וכבר היום נוחת עלי משום מקום הכפיל.

חצי הערב בהיתי בו וחשבתי, האם זה הוא? האם הוא לקח חופש לערב אחד מחיי הנישואין והחליט למתוח אותי? או שזה טריק שהוא הפעיל דרך קרוב משפחה שיכול למכור לוקש לכל המרבה במחיר?

כמובן שלא אמרתי לכפיל מילה בנושא, אלא שמצד אחד זרמתי בשיחה והקשבתי, ומהצד האחר הציניות שלי מנסה לבדוק היכן המצלמה הנסתרת. 

ככה לא מוצאים חבר.

לפחות לא דרך האתר הארור ההוא. 

כמה ארור?

א. איזה אחד מהשכבה שלי כותב לי שירי אהבה רומנטיים ודביקים להחריד במטרה שניפגש.

ב. איזה אידיוט שפגשתי דרך האתר ארב לי בשניה שהתחברתי. 

ג. כבר התרגלתי שאנשים שמכירים אותי פה ושם מרגלים אחרים וסקרנים לראות מה רשמתי. 

ד. בל נשכח את זה שה-אקס שלי הציץ אף הוא שם. 

ה. דז'ה-וו נוסח הדייט שלי הערב... הייתי קצת פחות מופתעת לו הייתי נתקלת בו בלייב וכך היה נוצר הדייט. אם לא היה מדובר במדיית האינטרנט לא הייתי הופכת לפרנואידית וצינית. 

לפחות לא נפגשתי עדיין עם מר תרח. הידד. 

יש לי סלולרי חדש וכבר הספקתי לאבד את האוזניה שלו. ככה זה כשאני עסוקה בלהבין מה הסיפור של הכפיל. מצחיק אותי שלכל אחד יש כינוי: תרח, כפיל. קצת פחות מצחיק - עוד לא ירד קו מהסלולה וכבר איבדתי את האוזניה. חפיף. 

אה, שיהיה ברור, גם הפלאפון וגם הכפיל - חתיכים. 

בויה!

אם שותים לא נוהגים