לחות ללא פשרות

כמה סמלי שביום הולדתי ה-31 היה עלי להגיש את עבודת הסמינריון.

שנת לימודים שלמה עמדה לרשותי כדי להחליט על מה אכתוב, איזה חומר עלי לאסוף ומהן המסקנות שעלי להסיק, במסגרת של 7500 עד 15000 מילים.

כחודש לפני מועד ההגשה נלחצתי מספיק בשביל לקחת כמה ימי חופש, שאותם אפשר לומר שבזבזתי לרוב על איסוף חומר, פאניקה וקנדי קראש. בשבוע שלפני מועד ההגשה היה לי קשה להירדם וכל מה שרציתי היה לישון. מחשבות טרפו את מוחי, הרהורי חרטה בנוסח "למה לי כל זה", הבכי התפרץ בלי התראה וכבר חשבתי שאולי כדאי לי להזדרז להתחנן לארכה לפני שיהיה מאוחר. לא ביקשתי ארכה.

התנתקתי ממי שאני ומסביבתי. חישבתי את הדקות והשניות וראיתי כיצד המרדף אחר המחוגים מותיר אותי ללא הספק וללא נשימה. כולם נהנים, כולם שמחים, כולם ביחד בחגים. אני רוצה לגמור עם זה ולישון. כאב הראש גבר, הלחץ בבית החזה הכאיב לי בכל נשימה. העיניים נותרו פקוחות כאילו גפרורים בלתי נראים הונחו בין העפעפיים. המילים שכתבתי נערמו אחת אחת, נאבקות כדי להגיע למכסה המינימלית. לא בטוחה אם מה שנכתב בכלל היה אוסף של מילים בעברית, או גיבוב של משפטים בג'יבריש נטולי הגיון. בסביבות אחת בלילה, ערב מועד ההגשה, החלטתי שדי. הוספתי מבוא וסיכום שנכתבו בפחות מחצי שעה, כמו גם תוכן עניינים אוטומטי, שער ורשימה ביבליוגרפית. הדפסתי וכרכתי. במשרד (כמה יעיל). רכב המילוט נהוג ע"י אמי הוביל אותי הביתה אל מיטתי, שם ישנתי חמש שעות מאושרות. כמעט. בבוקר קמתי אותו הדבר, עם התחושה המוזרה של ריקנות, של הלם, של זעזוע, של דיסאוריינטציה. של משהו, אך ללא ההכוונה האוטומטית של "אל תדברו אלי עכשיו אני חייבת לגמור עם הסמינר".

לא חשתי צורך לחגוג. גם לא את ההגשה. היה יום יפה, ורק רציתי לישון. הגעתי בצהריים לעבודה עם מבט תשוש, עם החור בחזה, עם רצון עז להקיא. חזרתי הביתה בערב והכרחתי את עצמי להחזיק מעמד ערה כדי שהחבר יוכל להתכרבל איתי כמה שעות לפני שמתחיל מחר. היו המון טלפונים במהלך היום, ומאחורי חיוכים וצחוק מתגלגל הסתתר הרצון הדחוק לבכות. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד ובכל זאת. לא רציתי לתכנן חגיגות, רציתי לישון. רציתי לבכות. רציתי לשחרר. כבר עברו כמה ימים מאז, וההרגשה לא השתפרה בהרבה. ישנתי, וקמתי תשושה באותה המידה. עדיין יש שם חור באמצע בית החזה. אני מתה לצחוק באמת, בלי שהצחוק יכאב לי.

בערב סוכות גיליתי גוש מוזר בגרון. חשבתי שמתפתחת לי דלקת גרון, לכן הצצתי לבדוק מה העניינים שם. לא ראיתי עדיין רופא כך שאינני יודעת אם אני הוזה או שיש סיבה לדאוג. אבל הבכי הגיע דווקא מכאן. דווקא שכבר העפתי את הסמינר המזדיין לכל הרוחות, ושיש לי שקט אקדמי עד אמצע אוקטובר ורבעוש נחמד עוד לפניי, זה חייב להופיע, כדי להזכיר לי מה טרם הספקתי לעשות ושמה שעשיתי עד כה יכול ללכת לאלף אלפי עזאזל?

יומולדת שמח וזה.

Skin Protectant

 22.9.13 - אזעקת שווא. שילוב של ציסטה שלא עושים איתה כלום אלא אם כן היא מחליטה לגדול ווירוס שגורם לאדמומיות ויובש מעצבן ומחניק בגרון. מודה שנבהלתי, אבל עדיף כך מאשר להזניח.