שלושה חודשים של שקט מבולגן, של אימפוטנציה רגשית, פיזית ומחשבתית

איכשהו הסתכמו להם לתוך שני מטרים של צחוק וחיוך

של אחיזה עד כדי סימן, של חיבוק אמיתי

של התגלגלות בדשא כאילו הייתי בת 7 שוב, רק הפעם עם שמחה שונה לגמרי

עם תקווה נאיבית ויפהפיה שסוף סוף אני מתחילה חלק טהור יותר בחיים שלי, כמו שייחלתי שיקרה

ובלאגן

ושוב אני יושבת פה עם הפינג פונג הקבוע הזה, כמו על סף החרדה

מילימטר לפני שהדיכאון בועט ומתגלגל החוצה כמו שאני לא רוצה לראות

ואותה המלחמה הקטנה אך מייסרת, בין הלב לראש

אל תשלחי לו הודעה

אל תשימי את עצמך שוב במקום פגיע כלכך

אבל אני כבר שם. שורשים באדמה.