עברו 4 שנים מאז הפעם האחרונה שבכיתי עלייך. לא מאז הפעם האחרונה באמת, חלילה, אבל מאז הפעם האחרונה שהכרית שלי נרטבה עד כדי כך שלא הצלחתי להרדם.

עבר הזמן והצלקות לא התאחו, שום דבר לא היה חזק מספיק בשביל לעזור לי להתאושש מחוסר האמון שהרגשת.

שום דבר לא היה חזק מספיק בשביל למחוק את המילים שאמרת ללא כל מחשבה, מתוך מקום פגיע, מתוך מקום כואב. המילים שבהיסח הדעת חרטת לי בתוך הבשר.

שום דבר לא היה חזק מספיק כדי לגרום לי לסלוח לעצמי, כך העברתי כמעט ארבע שנים. בחרטה. בהלקאה. בכעס. למה לא רדפתי אחרייך? למה לא התעקשתי? למה לא אמרתי לך שוב ושוב ושוב, שלא הייתי עם אף אחד אחר? שאני אוהבת אותך, רק אותך? שאני שלך ולמה בכלל שארצה לחשוב על מישהו אחר? לא ככה זה עובד?

ואתה היית עסוק. עסוק בלהגיד דברים כמו נגיד שהזין הקטן שלך לא מספיק לי. שאני לא יכולה להסתדר עם זין אחד יותר מחודש, כמו כל האקסיות שלך. ובאמת יש לך זין קטן ואולי זה אפילו נכון שכמעט כל האקסיות שלך בגדו בך. אבל אני לא.

בחודשים הראשונים הייתי עסוקה בלבכות. כשלא בכיתי, התאבלתי. וכשלא התאבלתי, קינאתי.

קינאתי בחברה שבאה אחריי, בחברה שבאה אחרייה ולא הפסקתי לשאול את עצמי, איך?

איך אתה עובר הלאה כלכך מהר? לא התכוונת לזה כשאמרת שאתה אוהב אותי? האם החזקת אותה על אש קטנה, מחכה להפרד ממני?

כשראיתי אתכם ביחד בפעם הראשונה, נפל לי הלב לתחתונים. התחילו חשדות ומחשבות, דאגות ואין ספור כעסים קטנים שצפו להם.

בהתחלה עוד האמנתי שתכף זה יגמר, תכף אתה תבין שהרי אני זאת שאוהבת אותך באמת ולבטח גם אתה אוהב אותי. הרי נועדנו, לא?

התקשיתי להאמין שאותה הבחורה שניסתה לשחק אותה חברה שלי בחודשים שקדמו לכך, היא הבחורה שהיום הולכת לישון עם הבחור שאהבתי עד כלות. התקשיתי להאמין שהראש שלה מונח על החזה שלך, שהאצבעות שלה הן אלו שעוברות לילה לילה על הקעקועים, שאני כבר למדתי בעל פה.

והנה עברה שנה, עברו שנתיים ושלוש. אתם עוד ביחד, מאושרים ביחד.

בינתיים גברים אחרים התעללו בנפש שלי, השתמשו בגוף שלי. לפעמים אחד מהשניים ולפעמים כל החבילה.

כעסתי, בכיתי, חיכיתי וחיכיתי. כל יום שעובר הוא עוד יריקה בפנים של התקווה שאמרה לעצמה 'הוא עוד יחזור'.

בפעם האחרונה שנזכרת בי, רצית שאספר לך מה קרה באותו היום השחור, לפני 4 שנים. אז סיפרתי לך. כתבתי, כאבתי, בכיתי וסיפרתי לך לפרטי פרטים.

רצית שנסגור מעגל, כדי להקל עליי (כן בטח) וכדי שלא יפחיד אותך להסתובב עוד באיזור הבימה.

הייתי בטוחה מאוד בכך שאני רוצה לראות אותך, לדבר איתך, לחבק אותך. לא הייתי בטוחה בכלל שזה יעזור לי, כי סגירות מעגל זה חרטא וכולם עובדים על עצמם בעיניים.

למזלי, גיליתי במהלך השיחות שלנו מספיק דברים שעזרו לי לשחרר. לסגור את המעגל הארור שיצרת בחיים שלי.

תודה שתפסת אותי בכוח וניסית לנשק אותי, למשך דקות שהרגישו כמו נצח, כדי שאוכל להבין עד כמה אני לא רוצה שתגע בי.

תודה שעשית את זה בזמן שהייתה לך חברה, כך שאוכל להבין שבעצם פסלת, זרקת והשפלת אותי, על הדבר שאתה עושה בצורה כה טבעית.

תודה שסיפרת לי שבגדת בה אין סוף פעמים, על מנת שאוכל להבין שהעובדה שאתה פקפקת בנאמנות שלי - לא אומרת שאני לא אדם נאמן.

תודה ששברת לי את הלב, אז, לפני 4 שנים.

תודה שחסכת ממני את הכאב הזה, שבלהיות זאת שלצידך.

יום אחד אולי תדע אהבה אמיתית מהי

ותדע שוב להרגיש

בלי הצורך לחורר את הלב של האדם שפורש ידיו בפנייך.

עד אז,

תודה,

אמנם היית אגואיסט,

אבל בסופו של יום,

בלי להתכוון,

תודה שלקחת את הסבל שלי.