חופש.

אז עברה חצי שנה מאז שהייתי כאן פעם קודמת, ולמען האמת לא ממש הייתי..

אני זוכרת שרציתי לכתוב על הפחד ממה שאני מרגישה כרגע - הסוף.

מה מרגישים בסוף?

הרבה אושר מהול בהמווון עצב.

חששות וציפייה.

חופש מטורף, אין לי בשביל מה לקום בבוקר או בשביל מה ללכת לישון באיזה שעה מסוימת בכלל.

שחרור שאחוז במחויבות לעתיד. המכינה הצבא, אפילו הדברים הקטנים יותר כמו המחנה קיץ או ורד הגליל.

אני כלכך מחכה לכאפה הזאת, להבין שהכל נגמר.. לשבת לבכות בחדר שלושה ימים לשחרר את כל הרגשות המנוגדים מידי האלה שיש בסוף 12 או 8 השנים של המסגרות המעצבות ובונות שהייתי חלק מהן.

עכשיו אני אחרי הבגרות האחרונה, אחרי במופע סיום, אחרי הנשף, אחרי הערב שמיניסטים שההורים הכינו לנו..

עוד שבוע אני אהיה אחרי הטיסה האחרונה עם חברות לפני הגיוס,

עוד חודש אחרי המחנה קיץ האחרון..

זה נשמע כמו תיאור של סיטואציה בידיונית.. 

עוד חודשיים כבר יהיה השבוע השלישי במכינה..

ועוד שנה כנראה אני אהיה חיילת.. זה בסדר, יש עוד זמן!

הצילו.