!!!Welcome to the FREAKSHOW
סיפורי צרות בגן העדן |
| 5/2007
דיר קדיסקו
ביום ראשון, ב-29 באפריל 2007 קרה אירוע שזעזע את יושבי מוצב איל הסמוך לישוב מודיעין עילית.
בשעה 10:30 נשמעו באוויר צרורות קצרים של ירי מנשק אוטומטי. קבוצת מחבלים הגיעו ברכב לתחנת הדלק של הכפר הערבי דיר קדיס. אחד מהם ירה במאבטח של חברת אבטחה העובדת בסביבה באמצעות נשק אוטומטי. המאבטח נפגע קשות ברגלו ובראשו. אני הוצבתי בכיתת הכוננות של המוצב באותה שעה. למעשה, ירדתי משמירה בעמדת התצפית בשעה עשר בבוקר. מיד קפצנו לאירוע. תחילה הגברנו את הכוחות של מחסום נעלין, המחסום עליו הסוללה שלי אחראית. לאחר מכן התקדמנו לעבר הכניסה לדיר קדיס ווידנו שאין כניסה או יציאה של רכבים מהכפר. המחבלים ברחו מהצד השני של הכפר. הם הגיעו למחסום של פלוגה אחרת. שם ניסו לעצור אותם אך הם ברחו לכיוון אחד הכפרים. מעבר לכך לא הספקתי לשמוע עדכונים.
החזקנו את הכפר סגור עד השעה שלוש בצהריים בערך. בשעה חמש וחצי חזרתי למוצב. בשעה שש עליתי לשמור בתצפית שוב.
ביום שני הוחלט שהלוחמים תמיד ישאו איתם נשק גם כאשר הם בתוך המוצב.
חוץ מזה... מה קרה לי...? לא הרבה... משעמם לי... אני טוחן מטלות כמו שצעיר צריך... בשעה טובה נפלה לי ציפורן שהיה מתחתיה שטף דם כבר הרבה זמן. אני מחכה שתגדל לי חדשה. אני מצייר פה ושם... לאחרונה רק בגלל השיעמום... ובשביל אימונים. לא יוצאים לי ציורים מרתקים במיוחד.
ביום שלישי עשינו דירבוק כפה בסוללה! זה היה מגניב. הכנו קפה עם פירורים של מקופלת ופתחנו שולחן פריסה עם ממתקים ושרנו שירים וכל החרטא הזה של דירבוק. היה מגניב.
ברביעי על חשבון היציאה שלי שלחו אותי ואת הצוות לצבוע תומ"תים בנחל שורק. לעזאזל איתם. הגעתי הביתה רק בשש וחצי בערב בגלל הטחינה הזו.
החוסר בחברה מתחיל ממש להכאיב לי. אני פשוט זקוק לסיבה הנוספת הזו לחזור הביתה.
נזכרתי הרבה במה שהיה לי לפני הצבא. זה היה פשוט נפלא. אני לעולם לא אשכח את החיוך שהיה לה על הפנים אחרי הנשיקה הראשונה. זה היה החיוך הכי מתוק והכי יפה שראיתי בחיי. זה פשוט הפנט אותי.
אליה אני כבר לא מתגעגע... רק לחוויה. לאהבה. לרגיעה הנפשית הזו בחברתה. הידיעה שגם כשרחוקים תמיד יש את אותה ההיא שחושבת עלי כשאני חושב עליה.
הייתי כותב עוד אבל אני מתאפץ פה מול המחשב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: