!!!Welcome to the FREAKSHOW
סיפורי צרות בגן העדן |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שוש...?
מה?! אני?! בפז"ם שלי יוצא שוש?!
כן, אז ככה... אין יותר כבוד לפז"ם. בגדוד שלי החליטו על שבת גדודית... הסוללות סגרו, המפקדה יצאו וגם זה בקושי...
אבל נתחיל מההתחלה... חזרתי מהרגילה שהייתה אחרי המלחמה... כלומר... אחרי שהגדוד שלי התאושש מהמלחמה... ולאן חזרתי? לא אחר מאשר נחל שורק. בדיוק... סוללה א' של הגדוד שלי עושה קו במצפה פאר. המוצב שבו אני הייתי במסלול שלי. אז כל הסדר שעליו עבדנו לפני הרגילה הלך לעזאזל כי נתנו להם ציוד מהמחסן...
אחרי זה החליטו "לצ'פר אותנו" והוציאו אותנו ללילה בבית. גם כן משהו... הגעתי הביתה באמצע הלילה רק בשביל לישון ולצאת.
ביום שני הייתי ליד בית העלמין הישן - הצבאי... בראשון... הנהגים של אגד כמעט ולא יודעים איפה זה בכלל... אז איחרתי באיזה חצי שעה... למרות ששום דבר לא זז שם עד איזה שעה וחצי אחרי המועד להגיע. וכרגיל יש את המסכנים שהגיעו חצי שעה לפני כי המפקדים שלהם אמרו להם שכדאי... עלק... אני את הלקח הזה למדתי כשעוד הייתי צעיר. והקצין המפגר היחיד שהיה איתנו שם... וואי... הוא היה פשוט... מפגר.
אה... כן... אז מה עשיתי ליד בית עלמין בט"ו בשבט? הייתי עם כמה כיתות א' וכמה גנים ביום נטיעות... לא יודע למה לעזאזל לשלוח חיילים לארוע של ילדים וזה... אבל שיהיה...
הייתה לנו נסיעה ארוכה ומעפנה עד באף לכיש מראשון... נסענו בתחבורה ציבורית... פאקינג קריית גת. ולמה נסענו לשם? מטווח לילה... שהברזתי ממנו קצת... ו... כמה שיעורים מפגרים על קשר ורפואה... ואז בשלוש אחר הצהריים ביום שלישי המחלקה שלי התחילה לצאת מבאף לכיש לכיוון קדומים... כן... ליד כפר סבא... מקרית גת... אררג... זה איזה 8 שעות של אוטובוסים וביום גשום... ממש גשום.
הגענו באיזה 11 בלילה והתחלנו להציק לאנשים שיסדרו לנו חדר... פשוט התמוטטנו שם... ואז גם קמנו בשמונה בבוקר בשביל לעבור סדרה של שיעורים ממש אבל ממש מפגרים... ובסוף של כל זה נסענו לצופים... ברוך השם, הפעם הנגד שלי הסיע אותנו לשם בטרנזיט ולא היינו צריכים לסוע לכפ"ס באוטובוס או סבל כזה...
הקמנו את המשרד שלו עד השעה 1 בלילה ביום רביעי... וישנו במשרד כי גדוד המילואים שהיה שם... טוב... הם עוד היו שם... אז החדרים שלהם. בחמישי שאר הפלוגה הגיעה והמילואים הלכו... ותפסנו אחריות על הקו... הקו הכי בזיוני שראיתי בחיים שלי!!! כל הקשר שם במצב... וואו... אני אפילו לא רוצה להתחיל לכתוב על זה... פשוט נוראי. קרענו את התחת כל חמישי... ובערב סופסוף למחלקה שלי היה זמן להכנס לחדר... אחרי שכל הפלוגה כבר הספיקו לתלות לונגים על הקירות... כוסאמא שלהם. חפש"נים.
קמנו על הבוקר באיזה 5 וחצי... לפני השמש... כדי לצאת הבייתה... איזה קור... ברר... בשש כולם עמדו למסדר... ומי איחר? מי לא קם מהשינה? בדיוק... הסמ"פ הסמרטוט שלי! אני שונא אותו! הקצין המשלח הבייתה איחר למסדר יציאה! אין לזה תרוץ! זה עונש מוות! לא מאחרים לתומכי לחימה למסדר יציאה שלהם! הם יצורים לחצ"ביים נטולי רגשות!
ובמקום לעלות על האוטובוס של אגד בשש ועשרה בש"ג נסענו בנגלות של 8 חיילים כל פעם לתחנה המרכזית בטרנזיט של הנגדים עם הנגד רכב של הגדוד. בנגלה הראשונה עלו כל הצפונים-דרומיים. בשנייה עלו בהתחלה אנשים כמו חזירים... ואז אחד מהמחלקה שלי שהוא צפוני היה צריך לעלות... אז אחד מחולון ירד... ואז אחד מירושלים היה צריך לעלות... היו שם שניים מפתח תקווה על הטרנזיט... שניהם צעירים מתים... ואני מסתכל מסביב... ואני כזה... "מה יש לכם?!" ויורד. וכשאני מסתובב לקחת את התיק אני מסתובב לאחד ואומר לו "אתה סמרטוט, שתדע". צעירים מסריחים. בנאדם גר בירושלים ויש לו נסיעה די רצינית הבייתה והאלה מפתח תקווה לא מוכנים לחכות ת'חצי שעה המזדיינת שהאוטו יחזור. אם אני הייתי צעיר ורואה בנאדם כמוני... שהוא חודש מהשחרור שלו... יורד מהרכב בשביל לעשות מקום לעוד איזה צ'ונג רק בגלל שיותר קשה לו להגיע הבייתה... הייתי ישר יורד... הייתי אומר לו "וואו! אתה מ.א.! לך הבייתה!"... אבל לא... כולם צעירים פעורים.
אז זהו... יצאתי שוש... אחרי שבוע סיוט שבו כמעט לא ישנתי בלילות... ישנתי בבית... וכל הגוף שלי עדיין תפוס... עד מתי?!?! עד ה-10 במרץ! אבא'לה מתחפש"ש! עוד 25 יום! עוד 10 לילות של שינה בצבא! קורס פלאש איפשהו שם באמצע... ועדיין אין לי סמל ראשון!!! צה"ל!!! אתם תשלמוווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!
| |
בונג
אז ככה... נמאס לי! נשבר לי הזין! אני יוצא וזהו!
רצו לתת לי ת'בועזון המזורגג... ואז החלטתי סופית שאני עף. לא הסכמתי לבוא ל"על האש" המחורבן שלהם. שוחחתי עם המסו"ל שלי והסמסו"ל שלי (אפריים מזרחי ועומר שפיטלניק בהתאמה) וביקשתי לצאת מהסוללה. אמרתי שנמאס לי ואני לא יכול לסבול יותר. אפי בסופו של דבר הציע ראיון מג"ד. אני עוד מחכה לזה. כנראה יהיה לי ראיון בשבוע הבא.
בינתיים כדי להראות כמה אני רוצה לעוף מהגדוד המזורגג אני מקטין ראש כמה שאפשר. אני כל היום ישן חוץ מבזמנים שאני שומר. אני לא אוכל יותר בחדר אוכל של הסוללה. אני ניזון מנשנושים אקראיים. אם זה ייקח לי עוד הרבה זמן לצאת אני כנראה אתדרדר למצב שבו אני אצתרך לרדת למודיעין עילית לקנות לי אוכל. כל עוד אני לא נוגע באוכל של הגדוד, יש לי נימוק למה לא לעשות עבודות הקשורות למטבח ולחדר האוכל. אני לא מוכן לעזור גם באספקה. כשהחברים שלי קוראים לי לעזור להם אני לא בא. רק אם מפקד יגיד לי לבוא אז אני אבוא... וגם אז אני לא אעשה כלום אלא אם יגידו לי בדיוק מה לעשות כמו רובוט.
בכל מקרה... לתוכנית שלי לצאת: אני מתכוון להגיד למג"ד מה שאמרתי לאפי ולעומר - אני לא מסוגל להישאר בגדוד. אני מרגיש פראייר מנוצל. אני לא מנצל את הפוטנציאל החבוי בי. כעט כשאני כבר זמן רב בחיל התותחנים כנראה שאין מוצא אך לפחות אוכל להשיג את הרע במיעוטו. אבקש לעבור למטאורולוגיה.
קצת על מטאורולוגיה: החיילים במטאורולוגיה כמעט ולא עושים כלום במשך כל השירות שלהם. במלחמה הם מפריחים בלון מטאורולוגי ביום ובשאר היום נחים. חייל צעיר במטאורולוגיה מבלה עשרה ימים בבסיס וארבעה בבית. חייל ותיק במטאורולוגיה מבלה תשעה ימים בבסיס וחמישה בבית. חייל במחזור האחרון שלו לפני השחרור במטאורולוגיה מבלה תשעה ימים בבסיס וחמישה בבית אך באמצע התשעה ימים שלו בבסיס יוצא חמשוש כך שלמעשה הוא מבלה באופן בלתי רציף רק שישה ימים בבסיס ולעומתם שמונה ימים בבית.
הרצון שלי: להספיק לעשות כמה שיותר דברים בשביל עצמי. בזמן שאני בצבא אני אקרא ספרים, אכנס לכושר ואלמד במסגרת האוניברסיטה הפתוחה ואעשה חצי תואר בצבא.
בזמן שאני בבית, בגלל שיהיה כלכך הרבה זמן כזה, אני אלמד לנהוג, אצא יותר לבלות. אולי אכיר מישהי, אבלה יותר זמן עם משפחתי, אפתח את כשרון הציור שלי במחשב ועוד ועוד...
במידה והמג"ד לא יאשר לי את המעבר לאחר ראיון אחד, אגיש טופס 55 ובו בקשה לעבור למטאורולוגיה. במידה והמג"ד לא יאשר לי את הטופס, אתחיל בתהליך של קבילות נגד סגל הפיקוד בסוללה בה אני נמצא ואמשיך להגיש טפסי 55 עד שהמג"ד יאשר לי את המעבר.
תאחלו לי בהצלחה... והצעירים שבינכם... המנעו מגיוס לחיל התותחנים... אל תתפנו בבקו"ם, לכו ליחידות התנדבותיות וגם אם אתם כבר בחיל המנעו מגדוד 402 ואם אפשר, תשאפו כמה שיותר להגיע למטאורולוגיה ולאיכון מכל הסוגים.
קרבי זה הכי גרוע, אחי.
וכל האידיאליסטים יכולים לדחוף עפרון.
| |
החיים בהקפאה
הרהורים של חייל... אני חושב לעצמי כמה שאני רוצה להמשיך את החיים שלי. אני מרגיש שאני לא מתקדם לשום מקום... רק משרת... משרת וסובל... ומה יוצא מזה? כלום! פז"מ... ומה עוד? כלום!
זה למה אני רוצה לצאת לקצונה. כדי להתקדם. להפוך למפקד... ואז להפוך לקצין... ואז לעבור את קורס היסוד... ואז להיות מ"מ ולהתקדם משם לסמ"פ... ואולי גם למפקד בקורס יסוד... להתקדם.
אבל... מה? לשרת יותר זמן? לחתום עוד שנה וארבע?! הרי אני רוצה להמשיך עם החיים שלי. לסיים כבר עם הצבא. לחיות לפי הלו"ז שלי. לעבוד, להרוויח כסף, ללמוד משהו... להחזיר את ה-IQ שנפלו לי בשבטה בין הכדורים העקרים וגרגרי החול.
עכשיו אני בכלל מצפה בכליון לחזור בגלל ג'ניפר. אני רוצה לדבר איתה. לראות אם משהו יצא מזה. משהו חיובי שעלול לצאת מהצבא... בהנחה שאני לא מדלג לעזה מחר או משהו מחורבן כזה.
אני לא מאמין שאת רוב הזמן שלי אני מבלה בצבא כששם אני עושה כלכך מעט ופה בבית אני עושה כלכך הרבה... שיו... החיים במדינה הזו מתסכלים. ומשעמם לי... העולם משעמם אותי. הייתי במוסד ושעמם אותי להיות שם. לא היו שירים שעניינו אותי כמעט. רוב הזמן ישבתי וסתמתי ת'אוזניים. ותכלס לא התחברתי עם האנשים בשיט. ולא שתיתי מספיק... לא הרגשתי כלום.
אני חי בשגרה כל הזמן... ופשוט משעמם לי. אני רוצה שינוי... אבל אחד דרסטי... כמו כשפגשתי את גל... היא הראתה לי מחדש את העולם כולו מזווית שלא הכרתי... ועכשיו... אני צריך משהו חדש... כי כל הצעצועים שלי התיישנו. להשיג חברה אולי יעודד אותי... אבל כנראה שזה לא יטריף אותי כמו שאני רוצה...
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: