דרך העיניים שלי.

הנה אני חוזרת שוב אל אותו הבלוג בו כתבתי לפני שנים...

אותו הבלוג, בזמנו פיתחתי תיאוריות אימה לגבי עצמי בתוך סביבתי הקרובה...

המשפחה (אמא קוראת לי זבל!), הילדים בבצפר (אני לא מקובלת! זאת אומרת שאני אפס מאופס)...

אני מניחה שאם ארצה, אוכל למצוא כאן הכל! רמזים לשיגעון הגדלות, למשל...

שעד היום, אני מלאה ברעיונות כאלה ואחרים... שאולי במקומם ואולי לא...

נהגתי לבוז לבלוג הזה לא מעט, אפילו עכשיו, איני טורחת לעיין בו, וזה שחזרתי לכתוב כאן,

אומר שהגעתי שוב למקום מאוווד נמוך.

לא מוצאת שפה משותפת אמיתית עם איש...

ואיכשהו זה גם לא ממש חסר לי...

רק עצם העובדה, אבל לא הדבר עצמו...

מה שלא בסדר בפני עצמו!

אבל אולי לא צריך להתלונן על משהו שלא מפריע, גם אם הוא אמור היה...

אני הילדה הכי חכמה והכי טיפשה.

הכי חכמה, כי היה לה הכל. יופי, חכמה, חברותיות, הרבה אהבה=]]]

הכי טיפשה, כי וויתרה על הכל.

מפגרת. דפוקה.

פחדנית.

ילדה שאהבה לרכל כמו שהייתה אמורה לאהוב את החיים...

ואסרה על עצמה לעשות זאת, מתוך רצון להפוך לאדם טוב יותר...

ומאז איבדה את עצמה. היא , שהלהיבה את כולם , הפכה ליבשושית... כזאת יבשושית!!!

היא,שצריכה לעשות את הדברים בדרך שלה. חייבת. אבל מה תעשה עד שתמצא אותה?

כי בינתיים, יש רק את הדרך שכבר מוכתבת, וזה לא בא בחשבון...

אז היא בלי דרך. בינתיים, היא בלי דרך בכלל...

היא, שרצתה להבין מה זאת פגיעה. והחליטה לחקור את העניין בעצמה...

כדי שלא תיפגע עוד שוב לעולם...

כך השיחות היומיומיות הפכו בעיניה לסתמיות, והיא לא מפסיקה לחפש את המשמעות

שיש מעבר... אבל אולי, בשיחות האלה, בדיוק בהן, טמונים הרגעים האמיתיים...

היא, שהחליטה להתעמת עם העולם הגדול.

היא, שכבר לא זוכרת על מה היא אשמה ולמה...

היא שמסתבכת אם היא הסתבכה בעצמה או שסיבכו אותה...

אני ילדה שאהבו אותה. ולא הבינה למה. ועל מה.

אז החליטה להמאיס את עצמה, ולמאוס בהכל...

ולראות מה יקרה...