דרך העיניים שלי.

(יש מסר חשוב בפוסט.

לא להיבהל מהאורך, לנסות לקרוא, לא להתייאש. מי יודע, אולי אחרי שתתחילו לא תוכלו להפסיק ? חח.. :)

אני מרגישה שיש הבדל בין איך שאני מתייחסת לאנשים סביבי לבין

איך שהאנשים מתייחסים זה לזה...

אני מתכוונת ברמה מאוד בסיסית.

אני חושבת שההבדל הזה מקורו בחוסר הביטחון שלי,

בגללו אני מבינה מזה כאב, בזכותו חשוב לי לעזור במה שרק אוכל.

אני לא מסתכלת על אנשים בצורה שטחית.

לראות מישהי בורוד, לקבוע מייד שהיא סתם עוד פאקצה מן ההמון שיש לזלזל בה,

זה משהו שאני בחיים לא אעשה, וגם לא עשיתי.

בכלל, בשבילי אין דבר כזה - פריקים, פאקצות, אימו, חננות...

אני מתייחסת אל האדם עצמו.

ואם יש מישהו שמקרין הרבה ביטחון, החלטיות, זה לא יעשה עליי רושם.

זה לא מה שמשנה לי. זה לא מה שיגרום לי לתפוס ממנו, ולהשתרך אחריו

(לא משנה שבמילא אני לא משתרכת אחרי אף אחד, זה ממש לא הסגנון שלי) 

אני מסתכלת על האדם.

על מי שהוא.

על הדרך הייחודית שלו להיות חמוד.

מצחיק.

רגיש.

טוב.

שמח.

מסתכלת על הקסם שלו.

על תוכן הדברים שהוא אומר.

מסתכלת עד כמה הוא אמיתי.

אם נעים לי איתו, אם הוא נותן יחס יפה ומכבד את כולם, לא משנה מי הם ומה הם.

ככה אני שופטת אנשים...

ככה אני בוחרת את החברים שלי...

אלא שכאן מגיעה הבעיה שלי.

נניח הבטתי על מישהו, למשך... דקה או שתיים. הוקסמתי. הגעתי למסקנה ש"יואו, הוא כזה חמוד! :)"

אני רוצה להתחבר איתו, לדבר איתו, לחייך אליו.

אבל משהו חוסם אותי.

מה ?

התחושה הזאת, שמתגנבת אל ליבי כל פעם מחדש.

תחושת נחיתות, עליבות, אפסיות. תחושה שאני קטנה לעומת כל מי שטוב.

משהו בתוכי אומר לי "מי נראה לך שאת שתתחברי איתו ?!"

משהו בתוכי שאומר לי שאני לא יכולה. שאני לא יודעת להיות חמודה ונחמדה כמו אחרים.

אני לא יודעת ליצור קשרים. אני לא אדע איך לגשת אליו... אני אהיה נודניקית וקרצייה.

הוא ינסה להתנער ממני. הוא יזלזל בי.

כל המחשבות האלה, גורמות לי לרוב לסגת. לוותר על הרעיון של לנסות להתחבר.

אז, אני נסגרת, יושבת מכונסת בתוך עצמי, מבולבלת, אבודה, לא יודעת מה לעשות, תחושה של אין מוצא,

תחושת פספוס ובעיקר עצבות.

במקרים שבהם אני נחושה במיוחד וכמהה לחברה ורוצה להתחבר עם אותה ילדה, אני אוזרת אומץ ומדברת עם אותה

אחת, מחליטה לנסות, למרות כל המחשבות המדכאות שאוחזות בי.

אבל מה, מראש, מהרגע שאני פותחת את הפה, אני בטוחה, ברור לי לגמרי, שהנה, תיכף אני יאמר משהו לא טוב.

זה יתקבע לי בראש שזאת אני.

המחשבה הזאת גורמת לי להיות עצובה ומבאסת, אני עושה רושם של אחת לא מעניינת.

אז כן, יצא לי איזה משפט "ספיר, אפשר מחק ?"

אבל זה יוצא כל כך בלי אנרגיות, עם כל כך הרבה ייאוש בעיניים, שפשוט לא בא לך על הילדה הזאת.

כלומר, עליי. התכוונתי לעצמי...

יש אנשים שמשתדלים להגיב בנחמדות, יש באדישות, יש שמסתכלים עליי מוזר, כאילו לא מבינים 'יאללה מה הבעיה ש'לה, זותי?'

יש אנשים שמזהים את החולשה שלי ומייד קופצים על ההזדמנות לזלזל בי ולהרגיש קצת כוח...

אני מכירה ילדה אחת, היא הייתה איתי בכיתה שנה שעברה. נקרא לה שגית.

היא חסרת ביטחון. מזה חסרת ביטחון, חבל על הזמן... יכול להיות שיותר ממני... זה פשוט עושה עצוב להסתכל עליה...

ילדה שדוכאה... וכן, היא קרצייה. כשהיא מדברת איתי היא די מגמגמת, ואי אפשר שלא לאבד את הסבלנות.

עיניה תקועות רוב הזמן ברצפה, וגם כשהיא מביטה בך מבטה משדר אי נוחות, עיניה משדרות מצוקה. מרגישים.

זה לא נעים. מכביד. היא גם תופסת ממך כל כך, וזה מציק!

אבל בכל זאת, אני נעמדת מולה ומגייסת את כל הנועם שיש לי במלאי, העיקר לגרום לה להרגיש קצת יותר בנוח.

אני לא יכולה לראות אותה ככה. שתרגע. שתחייך. זה עצוב, שלא תהיה כל כך אומללה.

אני מדברת איתה בחום, צוחקת כצריך, לא מזלזלת, להיפך, נותנת לה את כל הכבוד שאני יכולה.

וזה עוזר לה. זה מעודד אותה. אני חושבת שבזכותי עלה לה הביטחון העצמי, באופן די משמעותי.

אני יודעת מה היא מרגישה. אני יודעת שאלה חיים בתוך סיוט. סיוט שאין לך מושג מתי הוא ייגמר, אם בכלל.

אתה לא רואה את הסוף. יום שחור רודף יום שחור. ומדי פעם צצות נקודות של אור ותקווה, אבל הן תמיד נעלמות.

חשוב לעזור לאנשים כאלה. חשוב מאוד...

ואם אין לכם סבלנות, זה גם בסדר, אבל אל תזלזלו בהם... אל תעיזו. מצבם הרגיש גורם להם לקחת איתם את

כל מה שתאמרו ללב. אתם לא יודעים מה מילה אחת שלכם, מה עפעוף עיניים בהתנשאות אחד שלכם,

יכול לעשות להם... אפילו הם לא מודעים עד כמה זה פוגע בהם... זה כמו לחתוך עמוק יותר את הפצע הכואב ממילא.

חוסר ביטחון, זה משהו שיכול להתפתח אצל כל אחד מאיתנו. כן, גם אם עכשיו אתם לא מסוגלים לדמיין

את עצמכם כאלה. זה קורה אחרי פגיעות חוזרות ונשנות. עוד פעם ועוד פעם. בהתחלה זה לא ייגע בכם,

אבל בסופו של דבר תאמינו בזה, תתפסו לזה. זה כמו כדור שלג, ברגע שהוא מתחיל להתגלגל במדרון, זה אבוד, קשה מאוד

(אולי בלתי אפשרי) לעצור אותו, הוא צובר תאוצה, מתגלגל ומתגלגל, גדל וגדל.

המצב רק נעשה מסובך, מייאש, מעיק וקשה יותר עם הזמן.

אתה הופך להיות אדם אחר ממה שיכולת להיות לולא חוסר הביטחון הארור הזה.

אני מתכוונת לכך בהקשר של חוסר ביטחון רציני, אמיתי, מהותי. שמשתק אותך ומחרבש לך את החיים.

לא למשהו קטן, שמדי פעם אוחז בכולם...

והמטרה שלי ? היא להחזיר את הגלגל אחורה.

לחזור להיות הילדה שהייתי אמורה להיות ומעולם לא הייתי.

המטרה שלי היא להתגבר על זה.

עשיתי צעדים רבים בדרך להגשמת המטרה...

שאלתי שאלות רבות והצלחתי למצוא להן את התשובות.

אני מבינה את המצב. :) מבינה מה קורה לי ברגעים האלה שזה משתלט עליי ואני משתנה.

אני אחת מהילדים השקטים האלה... שבשבילכם הם לא יותר מילדים שקטים...

אבל החזות השקטה הזאת יכולה להיות מאוד מטעה,

מסתתרים מאחוריה הרבה דברים שלא ידעתם, שאתם לא מעלים על דעתכם...

ביישנים. כך מתארים אותה. המילה נגזרת מהשורש "בושה" והיא קולעת בול - אנשים שמתביישים בעצמם...

עכשיו אתם מבינים את כמה המצב הזה אבסורד ונורא ?

אין מודעות לעניין הזה. עוזרים לנכים, לקשישים, לקויי למידה, עניים...

אבל אף אחד לא יודע שגם הביישנים זקוקים לעזרה לא פחות מכל השאר...

והעזרה שהם זקוקים לה הכי פשוטה שיש - חיוך, יחס, אכפתיות, כבוד, תנו להם את ההרגשה שהם אהובים ומוערכים

על ידיכם. זה יכול לעשות פלאים. כמו שמילים פוגעות החוזרות שוב ושוב יצליחו בסופו של דבר לחדור ללב, לפצוע אותו

ולהשפיע על האדם, כך אהבה, חיוך ועוד חיוך, יכולים לגרום לתהליך ההפוך.

הלב יירפא, האדם השתקם, יאמין בעצמו, יהיה שמח וקורן.

גם אתם תופתעו, פתאום תמצאו את עצמכם עומדים ליד מישהו אחר. שצמח כך פתאום.

ותרוויחו גם חבר. חבר אמיתי, שכן הוא יודה לכם מעמקי נשמתו.

המגמגם הזה, שתמיד ישב בצד, ומעולם לא הערכתם במיוחד, יהפוך לנגד עיניכם לחמוד עם תעודות. ;)

האישיות האמיתית שלו תפרוץ החוצה, עם המון עוצמה. הקסם שתמיד הוחבא היטב יעלה ויתגלה.

וזה יהיה בזכותכם. כי תדעו, שבלעדיכם זה לא היה קורה... או היה קורה עוד הרבה זמן. חסכתם לאדם הרבה סבל.

שיניתם את חייו. אתם יודעים איזו הרגשה טובה זאת ? הרגשה שתישאו אותה תמיד איתכם...

לא רק התוצאה תעשה לכם טוב, אלא גם התהליך עצמו :

כשתחייכו אליו, תדברו יפה ובשמחה למענו, זה יעשה לכם טוב. זה יעודד גם אותכם. ייתן גם לכם הרגשה נעימה. ככה זה...

גם אני, כשעזרתי לשגית, הייתי עושה את זה מתוך המון אומללות, בעודי הייתי שקועה עמוק בתוך הבוץ,

ולמרות זאת, כשהייתי מדברת אליה בנועם המתבקש, הצליחו לעלות בתוכי רגשות יפים.

זה עובד גם לכיוון הרע. 

כשיורדים על מישהו ופוגעים בו, אתה פוגע גם בעצמך... גם אם לא אתה לא כל כך מודע לכך. תאמינו לי...

לראות את השינוי ההדרגתי שחל בביישן שלכם יהיה מדהים. מברווזון מכוער הוא יהפוך לברבור של ממש.

גם בכם משהו ישתנה לטובה, זאת מתנה שאתם מעניקים גם לעצמכם, שיהיה ברור ! ;)

בקיצור, אני את שלי - כתבתי.

עכשיו תעשו עם זה מה שאתם רוצים, מקווה שתבחרו באפשרות הנכונה...

תהפו את חייו של מישהו לטובים יותר, וגם את עצמכם, ובעצם, תהפכו את העולם למקום קצת יותר טוב לחיות בו... :)

הייתם רוצים שיעזרו לכם כשאתם ממש צריכים, נכון ? לא הייתם רוצים שיפקירו אתכם, יותירו אתכם מתבוססים בדמכם,

נכון ?? :P

אם הגעת עד לפה, וקראת הכל, אז וואו, אני מסירה בפניך את הכובע !!! כל הכבוד !!! :)

עד כאן, באמת מספיק... חח...

מיטל...