דרך העיניים שלי.

היא הייתה ילדה בלונדינית מתוקה. קראו לה נעמה.

לנעמה לא היה אבא ולא הייתה אמא, היא גדלה בבית יתומים.

כך היה, כשבערב חורפי וגשום אחד נשמעה נקישה על דלת בית היתומים.

שתי מטפלות היו בבית היתומים, רוחל'ה ושרה.

"תפתחי רוחל'ה, אני פה עסוקה עם יואבי" קרה שרה, שבדיוק חיתלה פעוט צווחני, לעבר רוחל'ה.

רוחל'ה פתחה את הדלת ומייד הרגישה את הקור העז, מולה לא עמד אף אחד. הסתכלה

ימינה, הסתכלה שמאלה, אך לא ראתה איש. "מוזר" תמהה "ילדים שובבים לא היו משחקים

בלדפוק ולברוח במזג אוויר סוער שכזה! אולי דמיינתי ?" ואז, רגע לפני שבאה לסגור

את הדלת, הסתכלה במקרה למטה וראתה לתדהמתה עריסה קטנה ובה תינוקת קטנטנה

עוד יותר שאפה היה אדום כשל ליצן מרוב הקור. "איזו חמודה!" נפעמה רוחל'ה מייד.

התינוקת, באופן מוזר, לא בכתה. איזו מן תינוקת היא,  שלא בוכה כשכל כך קר וכל מה שיש

עליה זו שמיכת צמר ורודה ודקיקה ? רוחל'ה התכופפה ואספה את התינוקת לחיקה ומיהרה

להיכנס עמה פנימה. "תראי!" קראה לשרה. כל הילדים הקטנים, בני ארבע חמש, ששהו גם

הם בחדר, מתחממים מול האח, הרימו גם הם את ראשהם. "תראו!" אמרה רוחל'ה "תינוקת.

מצאתי בחוץ". פניה של שרה לבשו מבט מופתע. "קודם כל הלבישי אותה בבגדים חמים,

אח"כ נדון מה לעשות איתה" הורתה לרוחל'ה, בעוד יואבי מגמגם בזרועותיה "תינונוקית תהיה לי חברה שילי"

"לא יואבי" צחקה שרה "אולי עוד כמה שנים, עכשיו היא תינוקת קטנטנה, היא לא יכולה אפילו לדבר"

"תינונוקית תהיה לי אחות שילי" תיקן יואבי. "בזה אתה צודק!" חייכה אליו שרה "כנראה שהצטרפה עוד חברה

למשפחה שלנו" יואבי וכל הילדים מסביב חייכו. "אבל איפה היא תישן? איפה יש מקום?" שאלה קרן, בת 4. "עוד נראה"

ענתה שרה "אבל חכו, שום דבר עדיין לא בטוח. אולי בכל זאת יש לה הורים שיכולים לטפל בה"

"אולי..." מילמלה קרן חלושות בקולה המתוק.

השתררה שתיקה לדקה או שתיים. במהלכה בהו כל הילדים הקטנים באח, בלהבות המרקדות, התחממו וחשבו להם...

"הממ.. שרה... בואי רגע" קראה רוחל'ה מהחדר הסמוך והפרה את השתיקה. "כן רוחל'ה ?" שאלה שרה.

"תראי, מוצמד לרגלה חוט עם פתק "שמרו עליה"

"טוב, אם כך, היא בטוח נשארת אצלינו, לפחות לזמן מה"אמרה שרה. רוחל'ה חייכה. השתיים התחבקו.

"צריך לבחור לה שם. אני מציעה שנשתף את הילדים בהחלטה" אמרה שרה.

"בואי" קראה רוחל'ה לקחה את ידה והובילה אותה לעבר החדר שבו ישבו הילדים.

הן נעמדו מולם.

"ילדים, הקשיבו לנו" אמרה שרה.

"התינוקת תישאר בבית היתומים, ולכן צריך לבחור לה שם"

הילדים החליפו מבטים בשתיקה. ואז, החלו לזרום הצעות מכל עבר.

"תמר"

"טליה,טליה"

"מיכל!"

"דניאל"

"שלי!"

"מה פתאום דניאל? איכס לא!"

"כן, זה שם יפה. אני אומר לך!!!"

"רק תמר"

"עזבו תמר דניאל ושטויות, מיכל זה הכי יפה, כאילו!"

"טוב, די, שקט!" קראה רוחל'ה מעל לכל ההמולה. "אתם עוד תעירו אותה!"

הילדים השתתקו, מעט נרגנים.

"חוץ מזה" הטעימה שרה "כדאי שנחליט על כך בצורה מסודרת. שכל אחד יחשוב על שם

אחד שאותו הוא אוהב יותר מכל. אני ארשום את השמות על פתקים ואח"כ נעשה הצבעה, קפיש?" חייכה שרה וקרצה.

כך היה.

לאחר 20 דקות השם "נעמה" ניצח בהצבעה וכך נקבע שמה של התינוקת הקטנה.

נעמה גדלה מהר, והפכה להיות ילדה יפייפה, חכמה, שמחה ומלאת אהבה ותמימות. היא אהבה לשיר, לרקוד.

מעולם לא יכלה לראות מישהו בוכה או עצוב, מייד מיהרה לנחם ולחבק אותו.

נעמה הייתה אהובה על כל הילדים בבית היתומים, בגן ובבית הספר.

-את השורות הבאות יש לקרוא בדרמטיות-

עד שיום אחד קרה משהו ששינה את הכל, שהפך את חייה לסיוט בלהות.

משהו בצורת אדם גדול ומפחיד, לבוש מעיל עור שחור, כובע ושפם עב ורחב על פניו חמורות הסבר, מבט קשה

נשקף מעיניו, מבט של איש רע ולא נעים.

היא פגשה בו לראשונה כשטיילה בגינה.

פתאום, הוא תפס אותה מאחור...

"הגיע הזמן להחזיר אותך למקומך האמיתי!" הרעים בקולו הגס "אני יודע שזאת את. שנל.. שנלקחת.. אז, מאיתנו!!!"

קולו רעד פתאום, כמעט לכדי בכי, אך נשאר חזק ומאיים, עיניו התבלטו מחוריהן בטירוף מפחיד.

נעמה, שברגעים הראשונים הפחד שיתק אותה והיא קפאה במקומה,

הצליחה להיאבק להשתחרר מאחיזתו. היא התחילה לרוץ, מבוהלת כל כך, בכל כוחה, הרחק ממנו.

"לא יעזור לך לברוח" שמעה אותו מרחוק "אנחנו עוד נגיע אלייך, לא משנה מה, לא משנה איך"

ואז הוא צחק. צחוק מריר, מלא כאב, מפחיד ורע. כל כך רע.

נעמה לעולם לא תשכח את הצחוק הזה, שיחזור להדהד פעמים רבות בראשה.

~המשך יבוא~

בבקשה תגיבו, מעניין אותי לשמוע את דעתכם... =]

-מיטל-