דרך העיניים שלי.

ילדה שמחה ושובבה, עם מבט עמוק.

כשהיא צוחקת באמת, או מחייכת באמת, היא כל כך מקסימה שזה נכנס לך ישר ללב, כמו חץ, ונוגע בך בנקודה הכי רגישה...

כיף לראות איך ניצוץ של התלהבות וחיות ניצת בעיניה, כל פעם שהיא חושבת על משהו שמשמח אותה...

וכשהיא עצובה, או כועסת, היא גם מתוקה.

הדבר שהיא הכי רוצה שיהיה לה זה אף כפתורי.

יש לה חולשה לזה, הכוונה היא לאף קטן וחמוד, כמו כפתור

באמצע הפרצוף...

היא מסוגלת לראות את היופי שבאחרים,

לא שונאת אף אחד... כי איך אפשר לשנוא מישהו כשאתה מכיר ביופי העצום שיש בו, מעצם היותו אדם ?

נאמנה לעצמה. לעקרונותיה. ועיקר עקרונותיה אומרים טוב לב, מתן הזדמנות שנייה לכל אחד. לטעות זה בסדר, כל עוד כוונותיך היו טובות...

היא משתדלת לא להיבהל ולהתקפל כשהדברים לא הולכים חלק, כמו שהיא ציפתה.

נהנית משטויות, לדוגמא, להתנהג כאילו לבחור איזו מבין שתי טבעות יפות כדאי לה לקנות זו ההחלטה הגורלית ביותר...

על הקטע הזה אחראי החלק הזה בתוכה שחי בחלום ורוד ונעים ממנו הוא לא רוצה להתעורר – שהיא נסיכה, באגדה. מהמקום הזה היא שואבת את כל הטוב והקסם.

לפעמים היא חוששת, כמו כל אחד. אבל לפעמים החששות משתלטים עליה, חונקים אותה. ואז, היא לא מחייכת...

אז היא הולכת, כשראשה מושפל לקרקע. ואף אחד לא יודע למה.

עולה בקרבה תחושה של בלבול וחוסר אונים, שמתורגמים לפחד.

ולפעמים, היא משחקת לידיים של הפחד, היא נותנת לו לקחת אותה אליו, היא שוקעת, זה מושך אותה למטה.

כמו בוץ טובעני, היא לא נושמת. זה חונק אותה, היא כלואה.

זה פוצע בה, מרטש אותה, אך היא לא יודעת איך להגן על עצמה. כמו סיוט רע. אלא שהוא אמיתי, קורה בנפשה...

אך בסוף, היא תמיד מצליחה לעלות חזרה למעלה...

אבל זה כבר לא אותו דבר, היא כבר לא אותו דבר.

אבל עכשיו היא מבינה שעליה להיזהר ולא ליפול במלכודת אל תוך הארץ הקרה והחשוכה הזאת, אליה לא חודרת אף לא קרן אחת של אור.  היא לא רוצה אפילו לחשוב על המקום הזה, היא רוצה להתרחק ממנו, לשים אותו מאחור, ולצעוד לאיפה שהיא באמת מרגישה חופשייה. לשדות ירוקים, עם פרחים צבעוניים, שמיים כחולים מעל,שעליהם מפוזרים עננים לבנים וקטנים... מעליה חגות ומצייצות ציפורים... שמש חמימה זורחת, מלטפת ומענגת... והיא רצה, משתוללת, מתפרעת! מטיילת בדילוגים וכל הוויתה אומרת קלילות, קלילות של ילדה, וכלום כבר לא רובץ לה על הלב...

כל מה שהיא רוצה זה להרגיש אהבה,

זו משאלת ליבה הכמוסה ביותר, והנזקקת ביותר. נשמתה זועקת לאהבה, כמהה לכך יותר מכל,

זה הדבר היחיד שיכול להשקיט אותה.

וזה הזמן לסיים. היא לא מסוגלת עוד לחפור בעצמה,

היא הגיעה מספיק עמוק להיום, וכעת היא מותשת ומרוגשת...

אשמח אם תגיבו :)