"הכאב
הכאב נוצר למען פיתוח הערכה אצל בני אדם,שכואב לבני אדם מכל סיבה שהם,הם קולטים כמה היה טוב לפני,ומעריכים את זה"
אולי אני דפוקה,אבל אצלי זה לא הערכה שזה מגיע לכאב נפשי-זה שנאה
כל יום בחיים שלי אני מסתכלת עליו כאילו הוא היום האחרון,אבל למען האמת ברובם אני באמת מקווה שהוא יהיה ככה
אני נגמרת,מבפנים אני מרגישה שכל טיפה של רגש אנושי נידפים ממני בעודי מנסה להתחשל,ואוגרת כוחות
אני הופכת להיות ליותר רעה,יותר זניחה,יותר שקטה,והרבה אבל הרבה פחות אנושית
וזה מוזר,כי אני הבנאדם הכי אנושי בעולם
אני חושבת שאני אמפתית,וכואב לי שכואב לו/לה,ואני לא מסוגלת לסבול את זה,אב אני סובלת בשקט
וגם אחרי כל מה שעברתי,שזה לא הרבה,אבל זה לא קצת,אני עדיין אוהבת בכל הלב שאני רוצה-אם אני רוצה
אבל בפנים הכול נופל ומתפרק בכל פעם-וככה אצל כולם
אבל אני,שכל החיים מאמינה שבחיים אני לא יעבור את גיל 17,כי בחיים לא היו לי תוכניות למעבר,כל שנה תוכננה כשנה אחרונה שלי
ואני,נשואה? אמא?...אושר?-זה משהו שלא יתכן בשום צורה
הילדות שלי הייתה רעה,ושנאתי כל יום בו,רוב הלילות אני בוכה בשקט אל הכר,ויום הימים אני רק מתחננת,למה שלא יהיה,שרק יעברו
כבר לא אכפת לי מעצמי בשום צורה,אני יכולה לזנוח את הגוף ולתת לו למות
אבל אני חיה רק בשביל אחרים.
כשגדלתי,בערך בגיל **,אחרי שחתכתי את עצמי יותר מדי,כתבתי מלא מכתבי התאבדות שלא היה לי בהם שימוש,וניסיתי להתאבד בשיטות שבחיים לא הצליחו,אני פשוט מתחילה לעזור לאחרים,תוך כדי זניחה מלאה של עצמי.
משם זה התחיל...
טיפלתי בחברות שלי,רק בהקשבה ועצות-ולהם זה היה עולם ומלואו
ניגבתי את הדמעות ועודדתי אותן כל הזמן שהכול יהיה בסדר
והן הרגישו יותר טוב
הסיפוק היה שאני עוזרת,איפשהו איכשהו,שאני מונעת אסון
הסיפוק היה שאני לא אפס,שאני לא כלום כמו שהכתיבה לי הבוסית כל החיים
שאני כן עוזרת,וכן עושה,הסיפוק כנראה אגואיסטי
אבל כל צד מקבל את מה שהוא רוצה.
אבל משהו בתהליך,כואב מדי,אני מזניחה את עצמי,והכול מוציא עלי
הלימודים לא משהו,החיים החברתיים בקרשים,ואני שוקעת ליותר ויותר דיכאון
אבל כבר לא אכפת לי,כי אני זה אני,והן זה הרבה יותר
מיותר לציין שבשניהם,שהכול נהיה יותר טוב,אני קיבלתי סטירה מצלצלת,אבל זה דרכיי אנושות....
אולי אני כל כך מצטיינת בללכת ולעזור לאחרים,כי לי תאכלס לא היה אפחד שם,ואני כל כך מזדהה עם כל תחושה של אובדן עצמי וחוסר יכולת לתפקד,או סתם לחייך,או פשוט לחיות-שזה הדבר הכי טבעי ונורמאלי.
עכשיו אני . .
חסרת מילים
לא תכננתי להגיע לגיל הזה,בשום אופן לא!
ולא תכננתי חיים,ועכשיו אני צריכה להתחיל לתכנן,לחשוב
ואני לא יכולה!
גם הזעם והטירוף גדלים,ואני משתגעת
כי שוב כואב לי,וגם שחשבתי שהכול נגמר,שוב הכול צץ,יותר חזק
ואני מכחישה,כי אני כבר לא אותה ילדה שמשתפכת
ואפילו לאנשים הכי קרובים אני לא אומרת מילה,כי אני לא מסוגלת
ונמאס
נמאס כל כך נמאס להיות ולהפגין משהו שאני כל כך לא בפנים
ושום רגש לא להביע,שום דבר לא להראות
כי אני כבר כל כך אוטמת הכל,והכול בפנים,ועמוק
ואפחד לא ידע,ואם אני יחייך הוא גם לא ירגיש
ואני פשוט ייתן מעצמי,עוד ועוד אני ייתן מעצמי,לכולם,תתכבדו
ואני יחייך שוב,כי אני מכפה
וזה כואב,זה צורב מבפנים...כי האנשים הקרובים-בכלל לא קרובים
ואני יודעת,אבל פשוט יודעת,שההמשך יהיה או הסוף,או שיגעון
כי כרגע,אני חיה על כוחות אחרונים
ואני יודעת שאני נחשלת מרגע לרגע,וממשיכה לבעוט לצרוח ולהכחיש!!
כל כך כואב לי..
אני כל כך לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
