רואים את הסוף באופק. אבל יש עוד כמה שבועות טובים.
מצב אחד לא בא לי לעזוב. עד שהתרגלתי לבסיס הזה, לאנשים שם. לבנות שאיתי בחדר.
ועוד לחשוב על זה ששלושה חודשים [כמעוט] הייתי איתן באותו חדר 24/7
התקחלתי איתן
צחקתי איתן
ישנתי איתן
למדתי איתן
אכלתי איתן
כעסתי איתן
התבאסתי איתן
שמחתי איתן
זה בתכלס החלק הכי קשה. לעזוב את זה. לכו תדעו אם בסיס השני זה יהיה אותו דבר..
זה מדהים כמה שערך הרעות חזק בצבא. רוב הזמן אין אני לעצמי לי. בתכלס זה אנחנו בשביל כולם וכולם בשביל אחד. וזה באמת לא קלישאה
שבאמת בתכלס בלי העזרה הדדית הזאת. אף אחד לא היה שורד את זה. המחלקה לא היה עומדת וסופגת את כל חרא של המפקדית והסמלות
שאוהבות לאמר לנו כמה שאנחנו "מוצלחות"
הדבר הזה מתבטא בהמן דברים. כשאתה יושב ליד אדם אקראי באוטובוס והוא יודע שאתה רעב ומתבייש לבקש הוא מציע לך. אפילו פעמים.
כשאתה מחכה בתחנה להורים שלך הוא שואל אם אתה צריך טרמפ או שצריך שהוא יחכה איתך.
כשאתה מפסיד תזמן שק"ם הוא יקנה לך משהו בלי לשאול אותך. או יאמר בתוקף שלא תחזיר לו את הכסף ויגיד "עזוב בקטנה"
זה נכון שלפעמים יש פאשלות וטוחנים אותה כמה שעות טובות בשמירה. או גומרים לך את כל החוט השחור או את כל הואכל אבל באיזששהו מקום
זה לא מזיז לך. ולא אכפת לך. שיטחנו שיגמרו למי אכפת.. גם ככה כשאני אצטרך משהו הם יהיו שם .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
bahalula