בשורה תחתונה

ככה זה בחיים. לכל דבר יש סוף. דבר שמתחיל בסוף נגמר בין אם הוא רע או טוב.

כמו הבית ספר, החופש הגדול הטירונות והקורס בצבא.

זה מטורף להבין שהזמן מטקטק ,טס ולא עוצר לרגע.

והנה לפני שנייה הייתי בבק"ום לפני שנייה הייתי בטירונות וקיללתי את העולם, ורצית לשוב להיות אזרחית צעירה. הגעתי לקורס שבו התפללתי שיגמר

כבר. והנה הוא נגמר. זהו ביום רביעי אני מסיימת. נכון זה משמח. שחלק מהלחץ הזה נגמר. אבל מה שמבאס בתכלס. שאני צרכה להיפרד

שוב, ממקום שהתרגלתי אליו, לאנשים שהתרגלתי, לבסיס שהכרתי, למקום חדש , אחר שונה. כמו בהתחלה כשהגעתי לבקו"ם.

ועם אותן חששות.. איך הבסיס יהיה? איך האנשים? המפקים?  יהיה לי טוב שם?

כרגיל. 

היו המון דברים שהמפקדת אמרה בהתחלה דברים ממש הזויים שלא תארתי שאני באמת אמר. וואלה צדקת.

רצינו לברוח מבסיל"ק היא אמרה שלא נרצה לעזוב.

את הטירונות והקרוס רצינו לשכוח- ועכשיו יש לנו ממנה זיכרון טוב.

את האנשים נשתדל לשמור על קשר אבל בסדיר נכיר אנשים יותר מקרוב.

אבל המחלקה שהייתה לי. הגיבוש המטורף שהיה שם. הרמה הזאתי שאת צוחקת איתם ואת כבר בוכה, וכואבת לך הבטן כשאת צוחקת

כי השרירים נתפסו לך בבמחן בר-אור.  והיציאות שדפקת מול כולם והפאדיחות שלעולם לא תשכחי וגם לא ישכחו לך

בסופו של דבר נחתמים כזיכרןו טוב. למרות כל הסבל האוכל הזוועתי, התור למקלחת , הלחץ של הלימודים, הקשיחות של המפקדים.

הגעגועים הבייתה, והקנאה בחברים שלא יתגייסו, הבכי, היאוש. בסופו של דבר שוכחים את זה, וזוכרים את הטירונות כמשהו טוב

כי ככה אנחנו , זוכרים רק את הדברים הטובים.

הצחוקים והחוויה שאף אחד באמת בחיים לא יוכל להבין, חוץ מאלו שהיו שם איתך במשך כמעט שלושה חודשים.

אלה שהכירו אותך לא רע, שישנת איתם, התקלחת איתם, אלכת איתם, למדת איתם, קיטרת איתם, צחקת איתם, בכית איתם, נפרדת מהם,

ומעולם לא שכחת אותם.