בשורה תחתונה

ככה זה בחיים. לכל דבר יש סוף. דבר שמתחיל בסוף נגמר בין אם הוא רע או טוב.

כמו הבית ספר, החופש הגדול הטירונות והקורס בצבא.

זה מטורף להבין שהזמן מטקטק ,טס ולא עוצר לרגע.

והנה לפני שנייה הייתי בבק"ום לפני שנייה הייתי בטירונות וקיללתי את העולם, ורצית לשוב להיות אזרחית צעירה. הגעתי לקורס שבו התפללתי שיגמר

כבר. והנה הוא נגמר. זהו ביום רביעי אני מסיימת. נכון זה משמח. שחלק מהלחץ הזה נגמר. אבל מה שמבאס בתכלס. שאני צרכה להיפרד

שוב, ממקום שהתרגלתי אליו, לאנשים שהתרגלתי, לבסיס שהכרתי, למקום חדש , אחר שונה. כמו בהתחלה כשהגעתי לבקו"ם.

ועם אותן חששות.. איך הבסיס יהיה? איך האנשים? המפקים?  יהיה לי טוב שם?

כרגיל. 

היו המון דברים שהמפקדת אמרה בהתחלה דברים ממש הזויים שלא תארתי שאני באמת אמר. וואלה צדקת.

רצינו לברוח מבסיל"ק היא אמרה שלא נרצה לעזוב.

את הטירונות והקרוס רצינו לשכוח- ועכשיו יש לנו ממנה זיכרון טוב.

את האנשים נשתדל לשמור על קשר אבל בסדיר נכיר אנשים יותר מקרוב.

אבל המחלקה שהייתה לי. הגיבוש המטורף שהיה שם. הרמה הזאתי שאת צוחקת איתם ואת כבר בוכה, וכואבת לך הבטן כשאת צוחקת

כי השרירים נתפסו לך בבמחן בר-אור.  והיציאות שדפקת מול כולם והפאדיחות שלעולם לא תשכחי וגם לא ישכחו לך

בסופו של דבר נחתמים כזיכרןו טוב. למרות כל הסבל האוכל הזוועתי, התור למקלחת , הלחץ של הלימודים, הקשיחות של המפקדים.

הגעגועים הבייתה, והקנאה בחברים שלא יתגייסו, הבכי, היאוש. בסופו של דבר שוכחים את זה, וזוכרים את הטירונות כמשהו טוב

כי ככה אנחנו , זוכרים רק את הדברים הטובים.

הצחוקים והחוויה שאף אחד באמת בחיים לא יוכל להבין, חוץ מאלו שהיו שם איתך במשך כמעט שלושה חודשים.

אלה שהכירו אותך לא רע, שישנת איתם, התקלחת איתם, אלכת איתם, למדת איתם, קיטרת איתם, צחקת איתם, בכית איתם, נפרדת מהם,

ומעולם לא שכחת אותם.

רואים את הסוף באופק. אבל יש עוד כמה שבועות טובים.

מצב אחד לא בא לי לעזוב. עד שהתרגלתי לבסיס הזה, לאנשים שם. לבנות שאיתי בחדר.

ועוד לחשוב על זה ששלושה חודשים [כמעוט] הייתי איתן באותו חדר 24/7

התקחלתי איתן

צחקתי איתן

ישנתי איתן

למדתי איתן

אכלתי איתן

כעסתי איתן

התבאסתי איתן

שמחתי איתן 

זה בתכלס החלק הכי קשה. לעזוב את זה. לכו תדעו אם בסיס השני זה יהיה אותו דבר..

זה מדהים כמה שערך הרעות חזק בצבא. רוב הזמן אין אני לעצמי לי. בתכלס זה אנחנו בשביל כולם וכולם בשביל אחד. וזה באמת לא קלישאה

שבאמת בתכלס בלי העזרה הדדית הזאת. אף אחד לא היה שורד את זה. המחלקה לא היה עומדת וסופגת את כל חרא של המפקדית והסמלות

שאוהבות לאמר לנו כמה שאנחנו "מוצלחות"

הדבר הזה מתבטא בהמן דברים. כשאתה יושב ליד אדם אקראי באוטובוס והוא יודע שאתה רעב ומתבייש לבקש הוא מציע לך. אפילו פעמים.

כשאתה מחכה בתחנה להורים שלך הוא שואל אם אתה צריך טרמפ או שצריך שהוא יחכה איתך.

כשאתה מפסיד תזמן שק"ם הוא יקנה לך משהו בלי לשאול אותך. או יאמר בתוקף שלא תחזיר לו את הכסף ויגיד "עזוב בקטנה"

זה נכון שלפעמים יש פאשלות וטוחנים אותה כמה שעות טובות בשמירה. או גומרים לך את כל החוט השחור או את כל הואכל אבל באיזששהו מקום

זה לא מזיז לך. ולא אכפת לך. שיטחנו שיגמרו למי אכפת..  גם ככה כשאני אצטרך משהו הם יהיו שם .

סתם . אני לא מתלהבת. זה פשוט סימן שהזמן כלכך טס. וזהו ביום א'  אני חוזרת לשם בפעם האחרונה ואז מסיימת קורס והולכת לבסיס הקבוע בקו.

המחשבה הזאת של הסוף קצת משמחת אותי. וקצת מעציבה. כי למי בא להיפרד מהאנשים שהיית איתם חודשים וחצי ולאנשים בחדר שמממש נקשרת אליהם.  ומי עוד יבין חוץ מהם תבדיחות? את הצחוקים? את הכינויים? את החוויות? תכלס.. אף אחד.

אולי יצא לך להיות רק עם אחד מהמחלקה באותה פלוגה חדשה גג שתיים אבל שיצא לך להיות עם מישהי מהצוות או מהמחלקה באותו בסיס זה קצת פחות שכיח.

בשבועים האלה עברתי מסע ס.מ"פ זכיתי בסטיקלייט.  [ עזבו ><] קיפצתי בין כיפות ודילגתי בין גאיות.

קיבלתי רקע אדום לסיכה [ ח"ח ]

ייבשו את הביצה. אין חסידות רק זאבים. וכן חזרנו לחדרים הקודמים. כמה צפוי . הקרב על המקלחות ממשיך להתקיים.

כי מה.. 80 בנות על 4 מקלחות.. שצריך להספיק הכל בשעה אחת.

הרבה חטיפים. הרבה צחקוקים. מעט שינה אך המון שמחה.

וזהו בנתיים. אני מקווה. וניפגש ביצאאה הבאה