ואיך לא אכתוב על הסתיו?
סתיו זה השביל שמוביל לחורף, סתיו זה תחנת הביניים שעושים הפסקת יומולדת וממשיכים.
סתיו זה העצים העירומים שלי והרוחות והריחות והגשם כשהוא עדיין מהסס ומטפטף טיפות עדינות כאלה שנוגעות-לא נוגעות.
סתיו זה קר מדיי עם קצר וחם מדיי עם קפוצ'ונים ומעילים.
סתיו זה מיגרנות (בכל זאת עונת מעבר :\)
סתיו זה תקווה. זה לדעת שבקרוב חוזרים לחיות.
אז כתבתי לסתיו שלי שיר:
וצרמורת מטרידה את
מנוחת שלוות הסתיו,
רוח מנשבת מדפקת בזגוגית-
נפשי, בנבכי הכרתי רחש-
צליל, טיפת הגשם מתלטפת
על גזע עץ עירום, לחש
מאגי מונוטוני מתפקע.
רגעיי אין-זמן מעורפלים
מסתננים לתודעה ו
ריח גשם מחייה שחור-
לבן
*
אז אני שומעת שירי סתיו ומתחפרת בפוך, וכשאני ממש ממש נכנסת לזה אני מצליחה להריח גשם.
לפעמים כשהשמיים מספיק אפורים אני יושבת על החלון ומסתכלת למעלה והכל בתוכי מתערבל וכל הצבעים יוצאים מהמחבוא
ומתחשק לי להתפשט ולרוץ לרחוב עירומה ולצרוח ולצרוח ולצרוח ולרקוד כי פתאום כל חלק וחלק בתוכי מקבל חיים משל עצמו
ולא אכפת לי מאף אחד ולא אכפת לי שיצביעו עליי או יצחקו כי רק הרוח נוגעת בי וכל השאר נשמע כמו מלמולים רחוקים ומהוסים.
ואז כשירד גשם אני אוציא את הלשון ואנסה ללכוד כמה שיותר טיפות, כמו שעשיתי כשהייתי קטנה.
ובסוף אחזור הביתה רטובה גוררת אחריי שובל שלוליות, ואלך לחלון עם כוס פלסטיק ואנסה למלא את כולה, כמו פעם,
ורק שתהיה לי מזכרת. מזכרת סתיו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mental Pornography