מה שהפחד לקח

מתוך חדר אחד חדש. מנסה לפתות מקלדת חדשה שתהיה שלי. שאוכל לנגן בה, לטעות, לתקן ולראות את המקלדת של המחשב הנייד מסתכלת וזעה באי נוחות. כל חוש קיים והייתי שמחה לומר שיש לי סיפור נחמד על כל אחד מהם. אבל נחמד היא מילה גדולה מדי. גדולה מדי. צלילים כל כך שונים מתנגנים מכל עבר אבל אני עדין שומעת את תקתוק המקלדת שעליה אני כמעט ולא צריכה להסתכל.

ישנה בעיה כזאת, משהו קצת פיוטי אבל אפל, מיד פעם מתנגן תו אחד שברגע אחד נותן את כל כולו כמו שחקנית בסוף דרכה שלא רוצה לצעוק יותר, כך מדי פעם אשמע את הצליל הזה שנהרס אולי בכוונה אולי לא והוא יהדהד חזק בראש ולא ישוב עוד לעולם.

שיר של להקה שפעם אהבתי, שפעם היו שומרים עליי באוטובוסים מהנה להנה.

משהו כמו 7 שנים לאחר מכן אכזבו אותי אותם בובות ראווה מוזיקאליות יחד עם חברים דמיוניים שנעלמו כשהבנתי שהמבוי סתום.

אף פעם לא אמרתי את  זה לאף אחד אבל פעם באמת עניתי לבחור ששאל אותי מה אני שומע ב"הכל חוץ ממזרחית".

זה נחמד לכתוב כמעט עיוור במקלדת שקניתי שחלקה מזכיר לי שולחן פינתי אדום שהייתי יותר מרוצה לכתוב בו רק עוד פעם אחת. לחרוט קצת. על השולחן ועליי. אולי לא להספיק להיפרד לשלום הוא המוטיב החוזר בפיילוט שלעולם לא.. פשוט לא.

זה נעים לי שאתה לידי. גם אם אנחנו בורחים למקומות מרוחקים, שכל אחד מוצא את השטות המטופשת שתשמח אותו ובכך את מי שעומד מולו (מביך לכתוב "עם חיוך" כשעל פניי מתנוסס אחד.).

מצאתי את עצמי יושבת ומאזינה לקולות שאתה מפיק מניסיון להפוך את חיינו לכל מה שרצינו אי פעם וגם אם נשבר וגם אם יקח לנו זמן להתרגל וגם אם יקח לנו זמן, אנחנו ניקח נשימה עמוקה, טיפול-שניים-שלושה, דבק שלוש שניות והכל כמעט כמו חדש.

זאת פעם ראשונה שאתה מוזה של מישהי?

לפני משהו כמו 20 דקות המוזיקה הייתה שונה *ראש* כי אתה נהנית בסלון בגינה עם הכלבים. הכלבים. מי היה מאמין שפלוס 3 יכול להיות כל כך נפלא.

יש לנו הכל.

יש לנו אחד את השניה.

יש לי מוזה בדמות אהוב נפשי.

זה נעים לי.