כתבתי על חתיכת נייר את כל הדברים הכי נוראים. כל הדברים שכשאני במצב הכי גרוע שלי אני לא יכולה שלא להאמין בהם.

ומהרגע שהמילים היו כתובת, דיו שחור על דף לבן, כבר לא יכולתי לקחת אותן בחזרה.

מצד אחד אני רוצה לשרוף את הדף הזה, כאילו מעולם לא היה קיים.

מצד שני אני רוצה לתלות אותו על החזה. שכולם יראו וכולם ידעו שככה אני וככה אני חושבת. לקחת את הדף הזה לאימא שלי שתרגיש נורא ותבכה המון.

אני מרגישה כאילו רעל התנקז מהגוף שלי לתוך הדיו בעט ומשם אל הדף. אני רוצה לזרוק את החלק הזה בי שמרגיש את הדברים האלה, אבל אני לא יכולה. האמיתות בבמשפטים הנוראים האלה לא מניחה לי לקרוע את הדף הזה לגזרים. או לזרוק חלק מעצמי לפח.

אני כן מרגישה שמנה. ולא משנה כמה יגידו לי שאני נראית טוב. אני לא יכולה ללכת עם חולצה צמודה ולהרגיש טוב עם עצמי.

אין לי חברים. לא באמת. זה שאני יכולהלצאת עם חברה או ללכת למסיבה ולהנות ממש לא משנה את העובדה שברגעים כאלה אין לי עם מי לדבר.

ואני כן שונאת את אימא שלי על שהיא משאירה אותי לבד דווקא כשאני צריכה אותה הכי. שהיא גורמת לי להרגיש שאני צריכה להחביא את עצמי בין קירות הבית. אז לא, גם אין לי בית.

אני מכוערת. למה אני מרגישה צרוך לעמוד מול המראה דווקא כשהעיינים שלי אדומות, נפוחות ודומעות, הלחיים שלי רטובות והפרצוף שלי כולו מעוות בבכי וסבל.

אין לי, אין לי, אין לי עתיד. אימא צודקת. אם אני לא מרימה את עצמי מהמיטה בשביל משהו שאני מגדירה "חלום חיי" לאן אני כבר אגיע בחיים האלה? ובשביל מה? אין לי דמיון, אופי, מקוריות ומעוף בשביל להשתלב בדברים שאני רוצה.

אז כן. אני ממש שונאת את החיים שלי עכשיו. מה כבר יש לאהוב?

ומה המסקנה של כל זה?

שבסוף הכל יהיה בסדר?

שיש מה לאהוב?

אולי. אבל מפה, מלמטה, קשה לראות את זה.

וקשה למצוא כוח לקום.

קשה לרצות לקום בכלל.

וקשה, נורא קשה לשכוח את המשפטים האלה, שאולי עמוק עמוק בפנים אני יודעת שהם לא לגמרי נכונים.

אני רוצה שכבר יהיה שבוע מעכשיו.