הייתי כל כך מרוטה בתחילת השבוע, אפילו לנשום לא היה לי כח ומטר דמעות אחד בישר על פרץ הבכי הבא, והייתי סחוטה מרוב פחדים. לפחות אני כבר יודעת להגיד לעצמי שזה זמני ועוד מעט השמיים יתבהרו, כי לפני שנים רבות הייתי שקועה בתוך חשרת עננים עבה וקודרת, ואז קרני השמש לא היו בכלל אפשרות שאפשר להביא בחשבון, ומעבר לפחד ולמיאוס היה ייאוש כה עמוק שהלך וסגר עלי עד שלא נותר אלא ללכת בצעדים מהירים לאחור, בדרך היחידה שהצלחתי להבחין בה והבטיחה לי שקט מסויים. הדרך הזאת, מיותר לומר, נקברה מזמן תחת גבעות ירקרקות של שמחת חיים ואני יכולה לומר בבטחון שהאקלים הנפשי שלי ים תיכוני. רוב הזמן בהיר, ואני אמורה להפסיק לעשות עניין מכמה ימי סגריר.
ביום רביעי אדוני בא ולקח ממני את כל הספקות. אני לא יודעת איך הוא עושה את זה בלי לשפוך הרבה מילים. הוא רק חי בי ומדבר אלי בגוף ואני מבחינה בין סוגי נשיקות ואופני נשיכות, גם בליטופים אני כבר מבינה ובעוצמת המכות וזה גם איך שהוא חודר ואיך שהוא נע בתוכי, איך שהוא נח בחיקי כשהוא גומר ואיך שהוא מביט בי ואוסף אותי אליו, ואצבעו ממוללת את לחיי.
אכלנו ארוחת ערב שהוא אוהב, והיתה חמימות של בית. הוא ענד לצווארי את הקולר שלי, והיה לי טוב. אחרי שהוא הלך שחזרתי את המבטים שלו ומה שהוא אמר והדברים שהוא עשה, ולא יכולתי להכיל את כל האהבה והרוך והתחלתי שוב במסע האינסופי של הגעגועים. מה שמדהים אותי בו, מדהים לגמרי, זה שהוא לא איש שמפזר מילים באויר. הוא מודע לכל מילה שיוצאת לו מהפה, ולכן יש דברים שהוא אומר, שאני לא יכולה לעכל. דווקא משום שהוא כל כך מתכוון אליהן. כמה יופי יש באיש הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
