מה קורה כשנגמלים מהכאב על אובדן האהבה? מתוודעים לצער שמביאה איתה הגמילה. זה צער השכחה וצער הויתור על צלם האיש שכה אהבנו, זה שחי בנו לאיזה זמן גם אחרי שהכל נגמר. במשך חמש שנים התעקשתי לא להרפות מכבלי הקשר ההוא על כל רגעיו הטובים והרעים, כי לא הצלחתי להפריד את עצמי מהזכרונות האלה ומהחוויות שעברתי איתו. הייתי בטוחה שביום שאתחיל לשכוח, לא יישאר ממני דבר.
שמונה שנים היינו יחד, ביחד-לא-יחד, יותר מדי ביחד וכל כך לחוד. מתוכן גרנו יחד שנתיים, ונפרדנו באופן לא מסודר ולא מדובר כשהייתי בת 23. לפעמים אני עוד חושבת עליו, כבר ללא מטענים של רגש, ולפעמים יש בי עצב על היעדרם. לפעמים ניצת בי געגוע רהוי וחיוור למי שהוא היה לפני הרבה שנים, לצחוק בעיניו ולהתלהבות שלו, וכמו שהוא בא ככה הוא נמוג ונעלם, הגעגוע, ובמקומו נפער חלל קטנטן שייסתם תוך דקות, חלל קטן ועצוב על שאין בי יותר דבר כלפי האיש הזה שאהבתי במשך 13 שנים, שליש מחיי עד כה.
הפסיכולוגית שלי אמרה לי פעם שאין מקום להכיל בו זמנית רגשות עצומים. כשנכנס אדוני לחיי התפנה לו לאט לאט (ובסה"כ מהר מאוד) מקום בעולמי, ובלי לשים לב נדחק ההוא-שבמחשבותיי לאיזו פינה אפלולית וקצת מוזנחת, והוא מתקיים בה בתנאים מחפירים, כי עלי להודות שאני מבקרת בה לעיתים רחוקות. למה אני לא מבקרת בפינת ההנצחה הצנועה קצת יותר, אתם שואלים? יש שתי אפשרויות. האחת היא שלמען ההחלמה משברון הלב התחסנתי נגד הזכרונות הרעים וממילא נגד הטובים ועם החוסן באה אדישות עד שאיבדתי כל עניין. השניה היא שאני לא רוצה לבחון את עצמי. אני לא מתגרה במצבה היציב של הנפש, ולא מנסה להעיר את השדים מרבצם. ככלות הכל, הגענו לסטטוס-קוו יציב של התעלמות הדדית, וגם זה לטובה. אני חושבת שהאפשרות הראשונה יותר סבירה, אך אין לבטל על הסף את השניה. כך או כך, אני מגלה ששמונה שנים מהחיים ועוד חמש מהלא-חיים כמעט נמחקו כליל. מדי פעם עוד צץ לו בדל זכרון בגסיסה מתקדמת, והוא חלוש וחיוור עד שצריך להתאמץ כדי לאחוז בו לרגע קט, ואני - אני כבר לא מתאמצת.
באופן טבעי, אני משווה לא פעם בין הקשר עם אדוני לבין זה שהיה לי עם ההוא. ההשוואה תמיד מאוד לא מחמיאה לאקס, וזה משמח אותי כי זאת עוד הוכחה לכך שאני כבר מרשה לעצמי להיות נאהבת בזכות ולא למרות, אהבה שוויונית ביסודה, למרות (או בזכות, אם תשאלו אותי) המעטפת הבדסמית שלה. ויותר מהכל, אדוני בחר בי והוא שמח בי ושלם עם הבחירה הזאת. האקס שלי במשך כל השנים הרגיש שהוא איתי כי ככה יצא, ורק כי אין לו ברירה. זה עושה את כל ההבדל, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
