אנחנו עדיין כאן. כל כך הרבה השתנה מאז, ומצד שני יש דברים שנשארו כפי שהם. אותו פיק ברכיים, אותו הלב המנתר, אותה האהבה. אולי המרקם שלה קצת השתנה, אם אני חושבת על זה. אולי אנחנו קצת יותר שוויונייים. הוא עדיין אדוני, אבל קצת אחרת. אדון ליבי, אדון חיי, אדון חיוכיי וגאוותי.
אני מתלבטת אם לטשטש את עקבותיי בבלוג הזה, לשנות לו מספר ושם. בינתיים אשאיר ככה, זה לא שאני ממש להיט פה בישרא.
למה אני חוזרת לפה? כי רון ביקש. מאוד התרגשתי מזה. יש גם סיבות אחרות, אבל חייבים רגע להתעכב על ההתרגשות שלי מזה שרון ביקש. מזה שהמילים שלי נוגעות בעוד אנשים מלבדי. רוב הזמן אני מרגישה שיש פער עצום בין החווייה לתיאור שלה, שאני לא מצליחה לתאר באופן מדוייק את מה שעובר עלי. הידיעה שיש מי שקורא פה ומרגיש באמת באמת נוגעת בי.
אולי אני אתחיל באיזו כתבה ממדור יחסים בוויינט. מעניין מה יש לקוראיי לומר עליה(אוקיי, בואו נהיה כנים: מה יש לך לומר, רון).
אני חושבת שלו אנשים היו פותחים את הראש, גם הלב היה נפתח. שלהם ושל אחרים.
הנה זה: "בן 60 שמתחיל עם בת 40 זה נחשב חוצפה?"
מקווה להיות נוכחת פה קצת יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
