הימים עוברים. עבר שבוע בסימן מועקה. אי בהירות בעבודה, ציונים מבישים ותחושה עכורה של כשלון. כשלון מעצים אצלי חרדות, במיוחד חרדת נטישה. הכל הכל אצלי מתערער - כל האמונה בעצמי וכל הבטחון העצמי וכל הודאויות שעוטפות אותי, שנותנות לי אויר. בזמנים של מועקה, אני אורבת לבשורות הרעות ומשננת דיאלוגים דמיוניים. אני לא מפספסת אף תרחיש ומתכוננת בהתאם. אני כל כך עצבנית ומותשת. אני נראית רע. חצ'קונים מלבלבים על הפנים ושני פצעי הרפס התפוצצו לי על השפתיים. אין לי מרץ, אין לי כח, דברים קטנים מקפיצים אותי. וככה עברו להם הימים, ואז במפתיע הגיע יום רביעי, היום שלנו.
וכמו קסם נהיה לי טוב.
בכרבול שלנו, התחלתי להרגיש איך הגוף שלי נרפה. איך דברים חוזרים למקום ואני מתחילה להרגע. ואני שוב צוחקת, צוחקת בכיף. והחיים כבר לא מייגעים, וגם הכשלונות לא מלחיצים אותי. ובכלל, שום דבר רע לא יכול לקרות לי. לא כשאני אצלו, לא כשהוא עוטף אותי ככה. והוא אהב אותי, הוא אהב אותי למרות שאני נראית רע. למרות שאני נרגנת ועייפה. והיה לנו יום רביעי רגיל, שום דבר מיוחד, ועדיין - לא נורמלי. באותה התפעמות אני מקבלת אותו אלי, וזה לא נחלש. קשה לי להעביר את זה פה. קשה לי לכתוב על זה עכשיו. על איך שהגבר הזה מאיר את הכל בנוכחות שלו הקסומה, ועושה את כל ההתמודדות שלי לאפשרית ולכדאית, והוא עושה אותי רכה ומזומנה להכיל את החיים האלה, שלפעמים באמת גדולים עלי.
עכשיו אני משחזרת את חום הגוף שלו, החום שאני והחתוליק מתמגנטים אליו. שמשרה בנו שלווה גדולה.
ראיתי תמונות של המשפחה שלו היום. משפחה מגובשת ושמחה, הילדים שלו יפים כאלה, עם עיני-ענבים גדולות וחיוך משגע. אני אוהבת אותם באמת, אוהבת עמוק. אני גאה בהם. ואני רואה אותו בתמונות ישנות, ואומרת לעצמי שהייתי רוצה לעבור איתו את כל הרגעים האלה שבתמונות, לחיות איתו חיים מלאים מההתחלה. העניין הוא, שאני אוהבת אותו לא רק בגלל שהוא יפה כל כך, אצילי כל כך וגברי כל כך. אני אוהבת אותו בגלל מה שהוא הפך להיות ברבות השנים - האבא שהוא (אין מילים לתאר), הבעל שהוא (זה בעייתי, אני מודה, בנסיבות שבהן הוא בוגד באשתו, ועדיין - מסירות אין קץ יש שם), אני אוהבת את העיסוק שלו, את הסמכותיות שהוא מקרין והכריזמה (יאמי). יש לו הרבה תכונות שאני אוהבת ושלא בטוח שהיו לו בצעירותו.
השבוע קבלתי קולר חדש. אני ישנה איתו כמעט כל לילה. הוא סולידי אך סקסי ונראה ככה.
אני צריכה לכתוב פה יותר. אולי כשיעברו הימים העמוסים האלה. לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
