אחרי שעמדתי בחוץ שלוש שעות בחוץ וספגתי מבול ועשן סיגריות, ואחרי שעמדתי עוד שעתיים בפנים וספגתי עשן ועשן והבל פה מסריח מאלכוהול, ואחרי שנאבקתי בהמון הנלהב והמתלהם כדי לא להימעך, אחרי כל זה אני יכולה להגיד לכם שאף פעם, אבל אף פעם, לא הייתי בהופעה כל כך סוחפת, מרגשת, מחשמלת, סקסית ומטריפה כמו ההופעה של רובי וויליאמס הערב, בפעם הראשונה בפני קהל "מצומצם" באולם סגור ולא גדול.
הוא מוכשר בטירוף, ויש בו כריזמה בטונות, ויש לו גומה שובבית וחיוך סקסי. הוא צוחק על עצמו, צוחק על הקהל, על התקשורת ועל זמרים אחרים. הוא אינטיליגנטי ואפשר להרגיש את השירים כשהוא שר. ויש לו קעקועים, אח. הקעקועים.
והתופים היכו כל כך חזק, שהרגשתי בגוף את הויברציות - בום בום בום - ורציתי מיד, כל כך רציתי, שאדוני ואהובי יקרע אותי מכל הכיוונים, וילקק את הלחיים (בסדר הזה, או בו זמנית).
כשהבנות (שהן נשים צעירות יותר ופחות) ריירו עליו בלי שליטה, חשבתי לעצמי שזה קצת עצוב להשתוקק ככה אל מי שאמנם מעביר מסר מרגש, אך לא מסר אישי. ושוב ניצתה בי הגאווה הפשוטה הזאת, שיש לי את הגבר הזה שלי להתאוות אליו ככה, בדיוק ככה, תאווה לא מבוייתת לגבר מסוקס, כריזמטי וסוחף. גבר כזה שיכול לסובב כמעט כל אישה בחיוך מרומז או בחצי מילה. כזה שאי אפשר לא לדמיין אותו במיטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
