אנחנו לא מדברים מספיק. אני יודעת שאתה לא מרגיש שאנחנו לא מדברים מספיק. פעם נהגנו לשחזר את הרגעים היקרים שלנו, עד כדי מיצוי כל רגש ותחושה. והשחזור נתן מימד נוסף לחוויה והבנה מאוחרת, והזדמנות לשים לב לדקויות בינינו, אלה שמתפספסות מרוב גודש. והיתה התרגשות גדולה, והרגשנו איך הכל בנו מתעצם כשאנחנו חוזרים שוב ושוב אל אותם רגעים של חסד - הטירוף והרעב והרוך, וכל מה שאני לא מצליחה להביע במילים, ואולי אם רק היינו ממשיכים לדבר על הכל הייתי מוצאת לבסוף את המילים שארגיש איתן נוח, שארגיש איתן מדוייקת. אבל אנחנו כבר לא ממש משחזרים את הזמנים שלנו. אנחנו לא מדברים מספיק. אני פחות ופחות יוזמת את זה, ואתה - אתה אף פעם לא נזקקת לזה. ובין המולת היומיום והשקט של הציפיה שלי אליך ולזמנך הפנוי, אני מרגישה איך חומק ונשמט מידינו הכח הזה שאהבתי, למצוא עוד ועוד יופי וזהר גם בדברים הקטנים באמת, אלא שיופים כה מובן מאליו עד שכמעט לא משגיחים בו. ואני מרגישה איך שמשהו במטען הזה שנוצר כשאנחנו יחד, מתבזבז מבלי שננצל אותו. אנחנו לא מדברים מספיק. אין לי מספיק הזדמנויות לשכלל את אוצר המילים שלי, עד שאוכל להגיד לך מה זה הדבר הזה בך שמשכיח ממני את דבר קיומם של גברים אחרים. אין לי מספיק הזדמנויות לדבר איתך על דברים לא יומיומיים שאני כל כך סקרנית לגלות.
אני מתגעגעת אליך, אתה יודע? אני מתגעגעת לכל הדברים שעוד לא הספקת לספר לי. אני מתגעגעת לאפשרות שהיתה לי להתחיל שיחה בלי לשמור על רמה אחידה של נושאי-יומיום, רק כדי לא להתאכזב כשתסיים אותה בפתאומיות. אני מתגעגעת לקשב קצת יותר איכותי שלך, שאני יודעת שישנו, אבל כנראה פחות ממה שהייתי רוצה. אני יודעת שאתה עסוק בי. אני יודעת שאתה דואג ומתעניין. אני יודעת שכל פרט (טפל כחיוני) מעניין אותך. אבל לפעמים לא מספיק לי רק לדעת.
אני אוהבת אותך כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
