נתחיל עם זה שאני אוהבת לשיר ואני אוהבת לראות ולשמוע אנשים שרים. אני אוהבת את "כוכב נולד" בדיוק מאותה הסיבה שאני אוהבת ערבי קריוקי ושירה בציבור.
אני בוכה מ"כוכב נולד" כי מעבר לכל הכוכבות והפרסום אני כל כך מזדהה עם החלום הקטן והפשוט של המועמדים לצאת לאור, לזכות בהכרה ולהיות אהובים. אני מזדהה עם הרעב שמניע כמה מהם לתת תנופה לחייהם הבנאליים ואולי הלא-כה-מספקים. אני מזדהה עם טיפוח החלום ובוכה עם כל מי שכבר ראה איך כמעט הוא מתממש ולפתע נשבר. אני לא אמביציוזית בכלל. מרוב שאני פוחדת מהבור השותת של האכזבה אני מראש לא צופה לעצמי גדולות. לא השאפתנות של מועמדי "כוכב נולד" נוגעת בי, אלא הרעב. זה שליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי ועטף אותי בתחושת זרות שנים ארוכות ארוכות. זה שגרם לי לרצות רוב הזמן להיות במקום אחר מזה שהייתי בו עם אנשים אחרים מאלה שהייתי איתם ובזמנים רחוקים. הרעב שמרוב כרסום גרם לי לחוסר טעם. ככה זה היה שנים.
חיכיתי שמשהו יקרה, כמו "בכוכב נולד", משהו חיצוני שפשוט יקטוף אותי לזמן ולמקום אחרים, לחברת אנשים שיזהו בי את הדבר הזה שלא נותן לי מנוח. כשאני כותבת את המילים האלה אני ממש משחזרת את ההרגשה ההיא שהיתה סמיכה ועבה ועטפה אותי בהרמטיות. חיכיתי להזדמנות פלאית כזאת להיחלץ מאיזה מעגל, שאליו נקלעתי באופן שרירותי עד כאב, כי איפה שהשרירותיות נוגעת, אין מקום לאיזה הגיון שאפשר לאחוז בו ולקבל קצת שליטה על מה שנקרא גורל.
רציתי שמישהו ילקט אותי כמחט בערמת שחת ואהיה עבורו נוצצת ובוהקת, וכמו מחט אהיה לו נחוצה וחיונית לתפור בו חורים שנפערו רק כי לא מצא אותי מזמן.
רציתי שמישהו יעצים בי איזו לחישה לא צנועה שהשקטתי בפנים, שאני לא כמו כולם. ויאסוף אותי כמו שאוספים חפצי אמנות של אמנים אנונימיים רק כי מזהים את הפוטנציאל הרווחי שלהם.
לפני חמש שנים קבלתי את המלגה ללימודים שלי, והאמת היא שקצת כמו ב"כוכב נולד", כשעמדתי על הבמה בטקס חלוקת התארים הייתי כמנצחת.
אחר כך בא אלי אדוני כמו פלא ואסף אותי אליו, וזאת זכיית הזכיות. זה הגבר שהחליף את הרעב בתשוקה. הוא פתח לי שער לעולם הגדול שמעבר לגבולות הכלא שחייתי בו. לא רק שהוא גילה לי את טעם החיים, הוא נתן לי להנות ממנו עד בלי די. אני הנינט ב"כוכב נולד" של האהבה, בחיי. פעם הסתפקתי בהזדמנות לאהוב, ואז זכיתי בגבר הזה שהגדיל את מרחב ההזדמנות ופשוט אהב אותי נורא.
אני פשוט נמסה כשאני רואה אנשים שמשוועים להתממש וכל כך רוצים שמישהו יתגאה בהם ויאמין באיכות שלהם ויתן להם צ'אנס לחיות חיים קצת אחרים.
בימים אלה אנחנו מבלים בחנויות רהיטים בחיפושים אחר ריהוט לבית חלומותינו הקטן. אנחנו מאושרים מההתעסקות הזאת כי בשבילנו זה קצת כמו לבנות משפחה, זה לבנות לנו קן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
