מזה שבועות שאני מרגישה צורך לתעד את הזמנים שלנו, כאילו שלא די במה שנחרט בזכרון. כל רגע שלנו נראה לי כל כך חשוב ומשמעותי, כל כך טעון ברגשות, שאני רוצה להבטיח לעצמי שבכל עת אוכל לשוב ולחיות אותו. נדמה לי שהחווייה מחדש תלויה רק בי, שככל שאקפיד על הפרטים וככל שאיטיב לתאר, כך היא תהיה צלולה יותר וקרובה יותר למקור. מרוב שאני רוצה לתעד הכל לפרטי פרטים ובדיוק מקסימלי, אני לא כותבת כלום. ברור ומובן, לא?!
אין לנו תמונות שלנו יחד. אף פעם זה לא הטריד אותי ופתאום זה כן. מה שיש לי זה לב גדוש להתפקע ומילים מילים שאני לא עושה בהן שימוש, כי מראש אני מניחה שאין מילים, או אין בי היכולת לעשות בהן שימוש, כך שיצליחו להביע את העושר הזה בלי להחטיא.
אני מנסה לחשוב למה זה מעסיק אותי כל כך. הפחד ממוות או מחלות? הפחד מתחושת החמצה? הפחד שלא נספיק להגשים את כל החלומות המשותפים שלנו?
כל הזמן נדמה לי שהאושר שלי מופרז כל כך והגבר שלי נדיר כל כך, שרק על החמדנות הזאת לבדה אני עוד אשלם פעם ביוקר. אני פוחדת מזה ועם זאת יודעת, שאין מחיר שלא אהיה מוכנה לשלם.
כנראה שמה שאני מבקשת זה שבעת הפרעון, אוכל בכל רגע לזכורבצלילות ולהרגיש בדיוק עבור מה הוא, כדי ששום כאב לא יהיה גדול יותר מכאב הלב שתוקף אותי בכל פעם שאני צוללת אל תוך עיניו וטובעת באהבה העמוקה, עמוקה לאין שיעור, שהן מביעות.
כשהוא מסתכל עלי ככה, במבט הזה שלו, אני אפילו מאמינה לו שזה מגיע לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
