לקום בבוקר ולגלות פתאום,
שאני טעות.

אני כבר לא יכול לסבול את המקום הזה.. נמאס לי מהבית המשוגע הזה..
אבא שלי לא מבין אותי..כל כך לא מבין אותי..אמא שלי עסוקה בהריון שלה..איפה אני בכל הסיפור הזה?
היו זמנים שהכל סיפרנו אחד לשני..ואז עם הגילוי שלי והגירוש שלי מהבית זה נהרס..אבל באמת שחשבתי שהתגברנו על כל הקשיים באותו היום שהוא התקשר.."עמית..זה אבא. אל תנתק. אני רוצה שנשב ונדבר כמו שצריך. בבקשה."
אבא איך אני יכול להגיד לך לא? ואתה ביקשת.. אמרת לי "בבקשה".. כאילו שמגיע לי יחס של כבוד.. והדמעות לא הפסיקו לזרום בשיחה ההיא.. ישבתי שם בשקט, ובכיתי.. וסלחתי לך, כי אני אוהב אותך.
למרות כל הניצול וההתעללויות שספגתי ממך..כל השנים.. ישבנו, דיברנו..אתה לא הפסקת לעשן..סיגריה אחרי סיגריה, והסברת לי שאתה לא ידעת איך לאכול את זה..את העובדה שלבן שלך יש אהבה..מערכת יחסים עם גבר..
אבל אבא אתה יצאת גיבור..ישבת שם והתנצלת..אמרת שאתה מתבייש באיך שהגבת, בסטירה שהחטפת לי..
ועכשיו, כמה זמן עבר בכלל, חודש? חודשיים? חזרתי לגור בבית..את האקס שלי מזמן עזבתי.. גיליתי שהולכת להיות לי אחות קטנה.. או אח.. תמיד רציתי אחות קטנה.. לדאוג לה, לפנק אותה, שנשב ביחד ונצפה בסרט אימה גרוע, נצחק על התסריט המעאפן בזמן שנאכל פיצה כל הלילה ונשתה ליטרים על גבי ליטרים של שוקו עד שנקבל הרעלת סוכר..
והאמת, אני פשוט לא מאושר.. אני זקוק לתשומת לב.. זה באמת כל כך נוראי? אני באמת כל כך פתטי?..
ואני כבר בן 18 פלוס.. ופאק....... לא צבא, לא עבודה קבועה.. לא אהבה אמיתית...
למה שצה"ל ירצה אדיוט כמוני עם עבר בנסיונות התאבדות?..
איזה בעל עסק ישכור בנאדם שנראה כמוני?.. איזה מין רושם ראשוני אני משאיר על לקוחות?..
סטוצים, בנים בנות, מה שבא ברוך הבא..
רובוט חסר רגשות, הלב שלי הפסיק לעבוד ואני אפילו לא זוכר ממתי.. הכל כל כך פלסטי.. סקס קר ומכני..
יש לי חברים אמיתיים בודדים, אני יכול לספור אותם על יד אחת, ויישאר כמה אצבעות מיותרות..
לאן אני הולך....?
אני חי כל יום באופן ספונטני לחלוטין, כאילו זה היום האחרון שלי.. וזה עצוב, כל כך עצוב.
עמית אתה צריך לקחת את עצמך בידיים.. אתה כבר לא ילד.. אבא ואמא לא יהיו שם בשבילך כשתיפול.. הם כבר הוכיחו לך את זה, נכון?
הם היו הראשונים לסטור לך בפרצוף על מי שאתה... ואם כולם חושבים שאתה כזה כישלון, אז למה לטרוח בכלל?

ואם כולם מתביישים במה שאני,

אז מה זה אומר עליי?...

אתם כל כך טיפשים.. לא כמוני, אבל עדיין.. אתם עיוורים.

בלוג ציבעוני..

"אימו" ורוד ושמנמן..

כמה קעקועים..

כמה חורים בפרצוף..

ואתם קונים את האשליה שטוב לי.

והאמת?

שחרא.

כן.

חיים מושלמים מעולם לא היו לי.

אני לא יודע מה זה להביט במראה ולאהוב את מה שאתה רואה.

ואני לא מדבר רק על החיצוניות.

מצד אחד,
לא נשאר לי כלום.
ומצד שני,
אף פעם שומדבר לא מספיק טוב בשבילי.

ומה אני רוצה אתם שואלים? אני לא יודע.

בתור התחלה אני אסתפק בלנסות ולהרגיש שוב.. משהו.

שאני אדע שעוד לא נרקבתי לחלוטין.