אהוב
ליבי ישן בחדר הסמוך
זה
לא מכבר שהוא ישן הרבה יותר מהרגיל ואני מתבוננת בו ומפחדת לאיטי. בראש מתרוצצות
מחשבות שאף אחד לא מעיז להודות שהוא חושב אף פעם, ואני מתבוננת בו ומתכלה איתו לאט
לאט. יש לנו בשירותים תשבץ ענק, ז"א פעם הוא היה ענק כשכל התשבצים היו כאלה
לא פתורים והדפים היו בלי אוזניים כאלה ולא טפטפו עליו טיפות של כלור או של סבון
או של אבקת כביסה, וזה היה בערך לפני שלושה חודשים כשהבאתי אותו לשירותים ושמתי
אותו שם על המדף הקטן הורוד עם עט כזאת נצמדת.
איך
שהתחלתי לפתור את התשבצים אמרתי לעצמי שבטח עד שייגמרו התשבצים (כמעט תשבץ אחד
לחירבון) אנחנו כבר נגור במקום אחר והנה היום, הגעתי לדף האחרון ואנחנו פה עדיין.
לפני
חמש שנים בזמן הזה ישבתי לכתוב את המסע שלנו , יום אחרי יום ישבתי עם עט ומחברת
וכתבתי את כל מה שקרה עד שהגענו למקסיקו וזה לקח בערך ארבעים שישים עמוד של כתב
קטן צפוף מי זוכר. ביום כיפור ההוא לקחתי את המחברת הזאת וכרכתי אותה בשרוך אדום
והלכתי לחוף הים וזרקתי אותה לים כמו שהיא ובירכתי את עצמי שביחד עם ההתנדפות שלה
במים יתנדפו כל צרותינו….
חמש
שנים אנחנו פה מעבר לגבול של הבית שלו, כמו פלסטינאים כאלה, יושבים בלי להיות
חוקיים לא כלפי השלטונות המקומיים ולא כלפי הממשלה שלו ואת הממשלה שלי מי זוכר
בכלל, ברגע שהם נתנו לי דרכון לעשר שנים הסתובבתי ואני מקווה להישאר רחוקה ככל
האפשר מכל צורך שהוא בשירותיהם
ומי
מתלונן מי? חמש שנים אני פה עם הדון חואן הפרטי שלי, לומדת בודהיזם, לומדת חקלאות,
למדתי לגדל פטריות, לגדל מריחואנה, לאהוב, לאהוב ולהיות שמחה במה שיש ולא להתלונן
כמעט בכלל ולהתרגז קצת פחות (אם כי לא למדתי לא להרגיז) ולנשום ולרפא ולאהוב,
לאהוב , לאהוב…
אז
איך אפשר לא להתרגל? איך אפשר לא להתמוטט כשהיקום מאותת לי בעדינות שהלימודים
יימשכו כפי הנראה בחברותא אחרת, שהמורה שלי, אהובי, החצי השני וכולי, עומד לפרוש
כנפיים או לקבל זוג ועכשיו בואי נראה אותך גיבורה, קיבלת הרבה זמן לנוח, הגיע הזמן
להשתמש בכל מה שלמדת ותעיזי רבאק להתלונן, בחוצפתך , על מה תתלונני? ושלא תעיזי
להפריע לו במעופו, מליון שנים שהוא נושא על גבו הרים של אחריות ומטפס ומתאמץ,
עכשיו מגיע גם לו קצת חופש ובשביל זה הבאנו אותך לתמונה כי רק את מסוגלת לשחרר ולא
להתלונן וגם קיבלת בונוס 7 שנים ביחד וזהוץ
ואני
יושבת וזולגת דם מקצות האצבעות ומתפללת בכל לשון של בקשה שאני אצליח לתת לו ללכת
בשלווה, שאני אצליח להסביר לו שאני בסדר שאין לו אחריות עלי שהוא יכול להמשיך
במסע, ומבקשת רק שיהיה לי כוח בשביל זה.
אז
אני שמה אטה ג'ימס ושרה איתה ומוחאת כפיים חזק שיברחו כל השדים של הפחד ומחייכת
בכל הכוח, כי הדבר האחרון שהוא צריך זה לראות אותי מתבכיינת ומתפללת שהוא לא יחשוב
שאני כל כך שמחה להיפטר ממנו או משהו כזה כי לפעמים הוא מחבק אותי חזק כאילו הוא
פוחד שאני אלך ואיך אני אלך איך? אם הייתי יכולה הייתי מזמינה חייט שיתפור אותנו
ביחד יעשה אותנו אחד וזהו לא נצטרך יותר ללכת אף פעם , תא אחד, אותו הנבג, במילא
אנחנו כבר שם בהוויה , כל כך חושבים אותו דבר שלפעמים אני לא מאמינה שהוא קיים
ונדמה לי שאני חולמת שמצאתי אותו ושאיך ייתכן בכלל שלמצוא מישהו כל כך דומה וכל כך
שונה ? רק מזל תאומים יכול.
אהוב
ליבי בחדר הסמוך , כל הזמן הולך לשם בטענה שהוא ישן וכשאני עוברת ליד החדר אני
מוצאת אותו כורע ברך מתפלל כפי הינו למרגלות הבודהה ומתכונן בשקט בטח מבקש עזרה
איך להציג בפני את הנושא ואיך להסביר לי שהוא מתכונן.
לפעמים
נדמה לי שאנחנו קוראים אחד את מחשבות רעותו כמו שעשינו כשהייתי בארץ והוא היה רחוק
ממני . לפני שנפרדנו מכורח הנסיבות בפעם היחידה בחיינו, גם לא ידענו אם נתראה עוד
הפעם, ואני אז כתבתי לו מכתב פרידה נמרץ ונמלץ שאם מצאנו אחד את השני מאז החיים
הקודמים שלנו בטח נמצא אחד את השני עוד פעם אם לא עכשיו אז בחיים הבאים – כל זה
היה טוב ונפלא כשהיינו ביחד רק 8 חודשים – היום קוס אוחתם חיפושים רוצה להישאר
ביחד וזהו, לא רוצה לחפש עוד הפעם , כואב לי החיפושים האלה ואני רוצה שהוא יישאר
גם
כן בודהיסטית – אחרי כל ההרצאות של לא להתקשר ולא להתרגל ולדעת שהכל נתון לשינוי
כל הזמן ככה מפחדת? כן ככה מפחדת
וגם
כי אני יודעת שהדרך היחידה להתפגש איתו בחיים האלה אחרי שהוא ילך תהיה להשתחרר מכל
פינה אפשרית של שפיות ואיך אני אצליח להיפטר מהשפיות כל כך מהר וכל כך חזק – אפילו
קילו פטריות הזיה לא יצליח לעשות לי את זה – אז אני צריכה להתחיל להתאמן מעכשיו
בחוסר שפיות מוחלט .... הדיאלוג הזה מוכיח שאני בדרך לא ככה?