My Rant
"מי שמזדיין בשירותים, סופו שיעשה פיפי במיטה" - ע' דוט-קום, אינטלקטואל והוגה דעות. |
 כינוי:
בן: 38 MSN:
פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
עתודאי.קום במסע אל עבר הכפכפים האבודים
שבוע שנדמה היה שהתחיל *יוצא מן הכלל טוב*, קיבל תפנית פתאומית ומדאיגה כשנסעתי לתומי לצפון ולפתע קלטתי ששכחתי לארוז בתיק שלי משהו מאוד חשוב - כפכפים!
זה אמור להיות השבוע הראשון המלא שלי בצפון. עד עכשיו בכל שבוע היה תקוע איזשהו חג או אירוע אחר שסיפק חופש. שבוע שלם בבית החייל ללא כפכפים?! זה אסון יותר גדול עבור עתודאי ממחשבון שנגמרת לו הסוללה באמצע מבחן!
אבל הייתי רגוע, כי מה כבר יכול להיות? אני אגיע לבית החייל אחר הצהריים כמתוכנן, ואז אקפוץ לאיזו חנות בסביבה ואקנה את הכפכפים הכי פשוטים שאני אמצא שיוכלו להספיק לי לשבוע. קל כמו לחטוף הרפס בתאילנד.
אני מקווה שאתם מרגישים את אפקט הדרמטיות שאני מנסה לבנות בפוסט באמצעות הכתיבה השנונה והקולחת שלי, ומנחשים שהעסק לא הלך כל כך פשוט כמו שקיוויתי.
בהתחלה נכנסתי לקניון שממוקם ממש סמוך לבית החייל. בחנות הנעליים היחידה שהייתה בו היו רק כפכפים במידה 44, בערך 3 מידות פחות ממה שאני צריך. נו טוב, נמשיך הלאה. זכרתי שכשנסעתי לבית החייל, עברתי בדרך רחוב ארוך עם המון חנויות של כל מיני שטויות, בין היתר נעליים, אז הלכתי לשם.
ככל שהמשכתי ללכת, התחלתי להבין בהדרגה דבר מסויים - 99% מהחנויות שאני עובר על פניהן סגורות! השעה הייתה 18:30 בערך. באיזו מין עיר חנויות נסגרות בשעה כזאת?! בחיפה, מסתבר... כבר הייתי על סף ייאוש כשלפתע התגלה האור בקצה המנהרה - חנות נעליים פתוחה לרווחה, ולא רק זה, אלא שהיא נראתה כמו חנות-בלאי כזאת שתלויים בה שלטים כמו "חיסול: כל החנות עד 100 ש"ח". המקום המושלם לקנות בו כפכפים זולים וחד פעמיים!
בהתרגשות רבה צעדתי אל עבר החנות הנכספת, רק כדי לגלות שהכפכפים הכי גדולים שהיא מציעה הם במידה 42! עכשיו כבר באמת הייתי עצבני!
לא היה טעם להמשיך ללכת ברחוב המקולל, ולאט לאט התחילה לחלחל לתוכי המחשבה שאני אצטרך להעביר את הערב ללא כפכפים (ולא התכוונתי לוותר על מקלחת) 
בנסיון נואש אחרון החלטתי ללכת לכיוון השני מבית החייל, שם זכרתי ששמעתי פעם שיש איזשהו סוג של "מרכז מסחרי".
הלכתי לשם כשבליבי פחות אמונה שניתן להציל את המצב מזו שבליבו של רון קופמן במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל. נגד אנגליה. כשאנחנו בפיגור.
איך נקלעתי למצב הזה? האם כל ההשקעה וההתמדה שלי הייתה שווה את זה? בחיים לא הייתי חוזר על אותו מסלול אם הייתי יודע שבסוף אמצא את עצמי ללא כפכפים!
אבל אז, למזלי הגדול נחשף לנגד עיניי גן עדן של חנויות-בלאי, פתוחות לראווה. בחנות הראשונה שניסיתי לא היו כפכפים אבל המוכר החביב הפנה אותי לחנות אחרת, ושם... מצאתי כפכפים נחמדים שעלו, שימו לב... עשרה שקלים! זה לא הרבה אפילו במונחי משכורת של עתודאי בחובה!!
אמנם המידה הכי גדולה שלהם הייתה 45, אבל החלטתי שעל מציאה כזאת אני לא הולך לוותר, ושלא כדאי להתגרות במזלי ולהמשיך לחפש במקום אחר. בעצתה של המוכרת הג'ינג'ית החמודה בחרתי דגם שנראה כאילו הוא מסוגל לשרוד שבוע וחזרתי לבית החייל שמח וטוב לב, עם כפכפים! שעלו לי עשרה שקלים + שווי של שעה שלמה של הליכה מהירה ברחובות חיפה.
מאחל לכולכם שבוע *יוצא מן הכלל טוב*!
Atudai.com
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
