My Rant

ישראלים רבים מקיימים מדי שנה את מנהג ה"קמחא דפסחא", הכולל איסוף כסף לצורך קניית מצרכים עבור הנזקקים לרגל חג הפסח. אבל יש גם מנהג אחר, שאף הוא מתבטא בחלוקת כסף לקניית מזון, אלא שאת אוכלוסיית היעד שלו ממש קשה לכנות "נזקקת". למעשה, ככל שהאוכלוסיה יותר אמידה כך סביר להניח שהיא תזכה ליותר "רוחב לב" והשתתפות בקניית המצרכים לחג. אני מדבר על מנהג ה"שי לחג", שהוא מנהג יחסית מודרני ולכן אין לו שם בארמית.

ה"שי" כמעט תמיד מחולק בצורת תלושי קנייה שיכולים להיות מנוצלים בעיקר לקניות בסופר, ומכאן הדמיון המובהק למנהג ה"קמחא דפסחא", אבל ספק אם מקבלי ה"שי" אי פעם חשבו על האנלוגיה הזו.

בעבר עוד היה מקובל בחלק מהמקומות להעניק שי סמלי, למשל מארז שוקולד יפה, או בקבוק יין, אבל בשנים האחרונות "התלושים" הפכו לקונצנזוס, ומעסיק שמעניק לעובדים שלו שי שלא בצורת תלושי קנייה מיד יתוייג כ"קמצן".

ה"תלושים לחג" הפכו לנורמה, עד כדי כך שבמוסף הכלכלי של TheMarker מלפני כמה ימים נתקלתי במדד כלכלי חדש! טבלת השוואה שמציגה את החברות הכי "מפנקות" בחג. הטבלה כללה שתי עמודות - שם החברה, והערך הכלכלי של השי שהעניקה לעובדיה. אל תדאגו, לא מדובר בערך הכספי של כוס כסופה לאליהו הנביא, או צלחת מהודרת לפסח (שאלה דרך אגב יכולות להיות אחלה מתנות לחג). אתם יכולים להיות בטוחים שכל החברות ברשימה נהגו על פי הנורמה וחילקו תלושי קניה. ספק אם הנהלת אחת החברות טרחה לחלק תלושים בשווי זהה ולו לנזקק אחד בארצינו.

עזבו את ה"ת"א 25", ואת שערי המט"ח, מדד התלושים זה מה שנחשב באמת! בשנה הבאה בטח יפרסמו גם גרף שיציג את התנודתיות של ה"שי לחג" בחברות השונות לאורך השנים. אני ממליץ על "חברת החשמל" כהשקעה בטוחה ויציבה, אבל אל תיקחו את הפוסט הזה כייעוץ כלכלי רשמי.

הנה מעט חומר למחשבה לקראת החג הבא...

האם אתם מעדיפים את שיטת ה"קמחא דפסחא", או שאולי עדיף שהמעסיק שלכם ישקיע מעט מחשבה בבחירת שי מקורי ושימושי?

זכרו שהחברה שבה אתם עובדים לא נמדדת לפי יוקרת השי שהיא מעניקה לעובדים שלה לחג, ובכלל, השי לחג הוא משהו שולי ואופציונאלי, ומקום עבודה יכול להיות נפלא גם אם הוא לא מעניק שי לחג כלל. התגמול הכספי שלכם על עבודתכם מגיע בתלוש אחר - תלוש המשכורת.

חג חירות שמח!

ובואו נקווה שיגיע יום ו"חג החירות" בישראל יכבד את כינויו, ולא ייאסר עלי לקנות בקבוק בירה כשאני בדרך לים בגלל כפייה דתית שמגובה על ידי הממשלה.

יש אנשים שמצליחים בזכות הכישרון שלהם, יש כאלה שההצלחה שלהם מתבססת פחות על כישרון מולד ויותר על השקעה ועבודה קשה, יש כאלה שמנצלים קשרים, קומבינות והיותם ערמומיים ונכלוליים מביאה אותם רחוק, אבל קיימת גם קבוצה קטנה של אנשים שלא תוכלו לסווג אותם לאף אחת מהקטגוריות הנ"ל באופן וודאי, אין להם שום תכונה מיוחדת שניתן להצביע עליה, והם לא ניחנים בשום כישרון או תכונה שבולטת אצלם באופן ניכר מעל הממוצע (ולעתים אף יותר מזה, הם בולטים בחוסר כשרונם), ולמרות זאת משהו הביא אותם לגדולות. אלה הם האנשים שמוערכים יתר על המידה, והפוסט הזה מוקדש להם.

חשוב להבהיר שהישראלים האובר-רייטד הם לא בהכרח חסרי כישרון. לפעמים הם מתאימים בהחלט לתפקיד אותו הם ממלאים, אבל מה שמפתיע הוא שהאנשים שאני מיד אנקוב בשמם נמצאים בצמרת תחום העיסוק שלהם באופן ממושך, עקבי ומובהק, מבלי להפגין כל עליונות בולטת במיוחד. וזאת למרות שמדובר בתחומי עיסוק מאוד תחרותיים, שלא חסר בהם אנשים לא פחות מוכשרים, שהיו שמחים לאייש את אותו תפקיד תמורת עשירית מהמשכורת.

זו הייתה הקדמה, אבל כדי שבאמת תבינו למה אני מתכוון, להלן הרשימה של חמשת הישראלים הכי אובר-רייטד שהצלחתי לדלות מדמיוני...

מקום חמישי: אברהם גרנט

ממבט ראשון, זה נראה כמו עוד מקרה של "קשרים וקומבינות", וזה כמובן לא לגמרי לא נכון. גרנט הוא אכן מקומבן ואין ספק שקירבתו לרומן אברמוביץ', בעליה של קבוצת צ'לסי שיחקה תפקיד מרכזי במינויו למנהלה הספורטיבי ולימים גם מאמנה הראשי, אבל מי שמכיר קצת את עולם הכדורגל יודע שזה לא יכול להיות כל הסיפור. יש הרבה קומבינטורים ופוליטיקאים שמפלסים את דרכם למינויים נחשקים, אבל לא כל אחד זוכה להיות מנג'ר של אחת הקבוצות הגדולות בעולם. תפקידים בסדר הגודל הזה ניתנים לרוב לשחקני עבר גדולים, או למאמנים מנוסים ובעלי שם עולמי, שכבר הוכיחו את עצמם ברמות הכי גבוהות. גרנט הוא בהחלט מאמן שראוי למשרה מכובדת, אולי אפילו מחוץ לכדורגל הישראלי בעקבות הקמפיין המכובד שניהל עם הנבחרת, אבל הוא בטח לא עשה מספיק בתחומו כדי לאמן קבוצה שמתמודדת מידי שנה בצמרת של ליגת האלופות.

בעקבות התקופה בצ'לסי גרנט קנה את מקומו בליגה האנגלית ולמרות שהשנה הוא מוליך את קבוצתו החדשה, ווסטהאם, בביטחה לקראת ירידה לליגה השנייה, אף אחד כבר לא יופתע אם בעונה הקרובה הוא יזכה לעוד הצעה ממועדון גדול. כי אם מישהו מוערך יתר-על-המידה *מספיק זמן*, אנשים כבר מפסיקים להרגיש שזה יתר-על-המידה, וזה הופך לסתם הערכה רגילה. כאילו שהוא נועד להיות שם, מאז ומעולם.

אפילו שלמה שרף כבר מתחיל לשכוח למה בעצם הוא שונא את גרנט...

מקום רביעי : איל קיציס

מצד אחד אני מרגיש מכה קלה מתחת למקלדת כשאני כותב את זה, כי איל קיציס הוא באמת בחור חביב, אינטליגנטי ואפילו שנון למדי. הוא גם ממלא את תפקידיו הטלויזיוניים בצורה לא רעה. מה שמפריע לי, זה שמפיקי הטלויזיה הישראלית מתייחסים אליו כאילו הוא הדבר הכי טוב שקרה לבידור הישראלי אי פעם. האיש מנחה באופן עקבי את התוכנית הכי מצחיקה ונצפית בטלויזיה, למרות שהוא האיש הכי פחות מצחיק בה, אין כמעט תקופה שבה הוא לא מככב בפרסומת כלשהי, ואם כל זה לא מספיק, קיציס גם נישא לאחרונה לטלי מורנו. פשוט לא פייר!

לפעמים נדמה שקיציס מצליח יותר מטל פרידמן, איתו הוא התחיל את דרכו בעולם הבידור, אך ברור שמבחינת כישרון זו תהיה מחמאה להגיד שקיציס הוא הצל של פרידמן.

בהחלט ראוי שאיכויותיו של קיציס יעניקו לו את תואר הפרופיל-הכי-נחשק-בג'יי-דייט, אבל עצם העובדה שהן מזכות אותו באופן עקבי בג'ובים בכירים בצמרת עולם הבידור הישראלי, ובסכומי עתק, מביאה אותו למקום אחר - חמישיית הישראלים הכי אובר-רייטד.

מקום שלישי: דני רופ

דני רופ ללא ספק "תפס את אלוהים בביצים". כבר שנים רבות שהוא נחשב לחזאי מזג האוויר הבכיר בישראל, מה שאומר שהוא מרוויח הרבה יותר מראש הממשלה, ועובד 5 דקות ביום (לא כולל שישי-שבת כמובן), ש-4 מתוכן הוא מקדיש לסמול-טוק עם מיקי חיימוביץ' על נושאים ברומו של עולם כמו המשחק הקרוב של בית"ר נגד הפועל, והצגת תמונה פנורמית יפה שנשלחה ע"י אחד הצופים ונראית טוב על הפלזמה האימתנית של האולפן החדש של ערוץ 10. בדקה הנותרת הוא מדקלם לעם ישראל את מזג האוויר הצפוי בימים הקרובים, על פי תוצאות סימולציה שבוודאי לא הוא הריץ, אלא כמה צעירים שעובדים בשבילו ומרוויחים הרבה הרבה פחות.

אבל שלא תחשבו שהוא מתבטל בשאר הזמן. הוא גם עושה פרסומות ברדיו, ומנחה תוכניות טלויזיה כמו "אין דברים כאלה" - שבה הוא לוקח סרטים מפחידים שאפשר למצוא בקלות ב-YouTube ופשוט מראה אותם בטלויזיה. סליחה, לא הוא לוקח, אלא התחקירנים שעובדים בשבילו. הוא לא עובד יותר מחצי שעה בשבוע על התוכנית. כל עיסוקיו הנוספים משדרגים את משכורתו לרמה של *הרבה-הרבה* יותר מראש הממשלה.

אה, והציבור מת עליו. הנקודה ברורה, או שיש עוד מישהו שלא מבין למה דני רופ אובר-רייטד?

ברגע של פנאי מחוץ ל-5 דקות העבודה העמוסות שלו. דני רופ.

מקום שני: ארז טל

ארז טל מזכיר במידה רבה את איל קיציס, עם כמה הבדלים קטנים - הוא פחות מוכשר, שנון, ויפה (זה כנראה ההבדל בין המקום הרביעי לשני ברשימה). ניסיתי במשך כמה דקות לחשוב "מה יש בארז טל?" וכל מה שעלה בחכתי היה מעט רהיטות בסיסית וטיפה התלהבות טלויזיונית מעושה.

כשאני חושב על זה, מתאים לו להנחות את "האח הגדול" - זה משהו בבחינת "מצא כלום את כלומו".

באופן עקבי ובמשך שנים ארוכות ארז טל מנחה תוכניות טלויזיה פופולריות ביותר בפריים טיים - "גלגל המזל", "רק בישראל", "הכספת", והיום "האח הגדול" הן כמה שחשבתי עליהן, ובטח יש עוד. למען הגילוי הנאות אציין כי ארז טל "הגה בעצמו" את פורמט "הכספת", ואוהדיו מתגאים בעובדה זו משל היה זה שקול למציאת התרופה לסרטן. אבל אולי בכל זאת זה מעיד על זיק של כישרון. בטח לא משהו שמצדיק מעמד של "סלב-על" עם שרשרת של תוכניות עתירות רייטינג בהנחייתו.

ובמקום הראשון: ג. יפית

יפית גרינברג המכונה ג. יפית התחילה את דרכה עם חזון עסקי מבריק כשזיהתה את הפוטנציאל שיש בטלויזיה המסחרית כשזו רק החלה את דרכה, וקנתה זמן פרסום רב בעלות אפסית. ג. יפית חסכה כל כך הרבה על עלות זמן הפרסום שבלהט הרגע היא החליטה לחסוך גם על ההפקה עצמה, ולככב בפרסומות שלה בעצמה, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהמשחק שלה גורם לסרטים טורקיים להיראות כמועמדים לאוסקר, והיא נראית רע, מה שבטח לא משמש כמקדם מכירות מוצלח במיוחד.

למרות כל אלה, לאורך השנים וגם היום, מיטב החברות משלמות לה כדי שתפיק פרסומות כושלות בכיכובה, אבל כיכובה האמיתי הוא בראש רשימה זו, של חמשת הישראלים הכי אובר-רייטד.

והנה עוד כמה ישראלים שהיו קרובים אבל לא הצליחו לפלס את דרכם לרשימה -

דני נוימן, פרשן הכדורגל הכושל של ערוץ 1 שלמרות מופעיו הבזיוניים הגלויים לעיני כל, נותר בתפקידו שנים ארוכות.

גיל תמרי, הכתב "הבכיר" הנצחי של חברות החדשות המובילות בישראל, בארצות-הברית. זה לא שהוא כתב גרוע, פשוט לא ברור מה כל כך מיוחד בו שהוא עושה את זה בערך מאז שנות ה-80, וערוץ 10 כל כך התעקש להביא אותו לשורותיו.

שלמה ארצי, המעשן הכבד עם הקול החורק שקורא לעצמו זמר, והלחן (הנחמד, אני מודה, אבל זה לא מספיק!) של שיריו הפך אותו לאחד הפופולריים במדינה.

חושבים על עוד ישראלים מוערכים יתר על המידה שלא זכו כאן לכבוד המגיע להם? שתפו בתגובות...

הראנט הנוכחי שלי יעסוק במדיניות של "העדפה מתקנת" בתחום החינוך והאקדמיה, וכפי שאתם יכולים לנחש מהכותרת, זה לא הולך להיות טיול בפארק ושיט בקאנו לאור ירח מלא. אם אתם מתעקשים על המטאפורה הזאת, זה בסדר, אבל אז הסירה שלכם תתהפך וחברה שלכם תיטרף ע"י תנין.

הסוג הראשון של "העדפה מתקנת" שאני אדבר עליו הוא דווקא לא הסוג הקלאסי שניתן לערבים ועולים חדשים אלא ההעדפה שמוענקת לתלמידים המאובחנים כסובלים מלקויות למידה שונות. כולכם בוודאי מכירים כמה תלמידים שזוכים לתוספת זמן והטבות אחרות במבחנים, ויש סיכוי לא רע בכלל שאתם כאלה בעצמכם (במיוחד אם אתם גרים בצפון תל-אביב, נדבר על זה עוד מעט). הטענה היא שלקויות למידה מפריעות לאותם תלמידים לממש את הפוטנציאל הלימודי הטמון בהם כיוון שהן פוגעות להם באי אילו מיומנויות הנחוצות ללמידה יעילה, אולם אין קשר בין לקויות למידה למנת משכל. מישהו שסובל מהפרעות קשב וריכוז או דיסלקציה יכול להיות "חכם" או "מוכשר" לא פחות ממישהו שלא. לכן, משרד החינוך מעניק למאובחנים עם לקויות למידה יתרונות כמו האפשרות לענות על מבחנים בעל-פה, ויתור על חלקים מסויימים בבחינה, התעלמות משגיאות כתיב, תוספת זמן ועוד.

הסיבה הראשונה שבגללה צריך לבטל את המדיניות הזו היא הזילות הפרועה שנעשית בשנים האחרונות במושג "לקויות למידה". זה כבר מזמן לא סוד שכמה אלפי שקלים יכולים לסדר אבחון של "לקוי למידה" לכל מי שחפץ בכך. המאמר הזה הוא די ישן, אבל אני מניח שהיום המצב לא שונה בהרבה - לפיו כ-40% מתלמידי צפון תל-אביב אובחנו כלקויי למידה, לעומת 1% ברהט ו-7% באופקים. אולי הקירבה לים גורמת ללקויות למידה? זה כבר מאמר עדכני בהרבה והוא מדבר על כך שישראל היא "מעצמת לקויות למידה" ועוקפת את מדינות המערב בפרמטר הזה בשיעור ניכר. גם בתוך ישראל הפערים הם עצומים. באזור המרכז אובחנו בלקויות למידה כ-30% מהתלמידים בשנים האחרונות לעומת 20% בפריפריה. יהודים ("עם הספר" הידוע בהצטיינותו האקדמית לאורך ההיסטוריה, כן?), מאובחנים פי 4 לעומת ערבים!

לא צריך להיות גאון כדי להבין שהמספרים האלה זועקים אי צדק, ואילו כל מדיניות ההקלות הייתה מבוטלת לחלוטין, העוול שאולי היה נגרם למישהו כתוצאה מכך היה זניח לעומת העוול ואי השוויון שנגרם היום, כתוצאה מהמדיניות הזאת.

אני מניח שעם הפיסקה האחרונה אף אחד לא יתווכח כי מדובר פה בנתונים מאוד מקוממים - שחור על גבי לבן. אבל בכל זאת, כדי שהפוסט הזה יהיה יותר מעניין ולא סתם "זבנג וגמרנו" אני אטען טענה נוספת, ואולי פחות מקובלת על מדיניות ההקלות. אני טוען שנכון לבטל אותה גם אילו האבחונים היו הוגנים, כל מי שסובל מלקויות למידה היה מאובחן, ולא היה סיכוי לאף אחד "להשיג" אבחון שלא בצדק.

בואו נניח שללקויות למידה אכן אין קשר למנת משכל - אז מה?! מי קבע שמבחני הבגרות, הפסיכומטרי, והלימודים הגבוהים באוניברסיטאות באים למדוד מנת משכל? הם באים למדוד סט של מיומנויות שמשרד החינוך, או האוניברסיטאות קבעו שהן חיוניות למשהו.

"בחיים האמיתיים" אף אחד לא זוכה להקלות, אז למה במערכת החינוך כן? כשבוגר הפקולטה להנדסת חשמל ימצא עבודה בחברת היי-טק, הוא לא יוכל להגיד לבוס שלו שהוא לקוי למידה ולכן הוא צריך 25% תוספת זמן כדי לבצע את המשימה לעומת עובד רגיל.

האם הייתם רוצים שלקויי למידה יקבלו תוספת זמן במבדקים של קורס הטיס? אתם חושבים שזה היה עושה טוב לחיל האוויר?

תראו, לא נעים להודות אבל החיים לא הוגנים. בני אדם נולדים שונים, חלק מוכשרים יותר וחלק פחות, חלק יפים יותר וחלק פחות, חלק בריאים יותר וחלק פחות, לחלק יש הורים טובים יותר ולחלק פחות, חלק עשירים יותר וחלק פחות. כל הדברים האלה משפיעים בסופו של דבר גם על הישגים אקדמיים (טוב, אולי חוץ מהעניין של היופי). אז למה לנסות לכפר על אחד מתוך מיליון גורמים לאי-שוויון? למה להמציא מושגים כמו דיסקלקוליה כדי לסווג חלק מהמתקשים במתמטיקה ולתת להם הקלות? מישהו ירצה להעסיק מהנדס עם דיסקלקוליה? אתם חושבים שזו תכונה טובה למהנדס? מישהו ירצה להעסיק עיתונאי עם דיסלקציה (תתעלמו לרגע מ-"ישראל היום")?

בשורה התחתונה, מדיניות ההקלות פוגעת בעיקרון השוויון ובאובייקטיביות הבחינה. אני לא רואה מדוע לקויות למידה לא צריכות להשתקף בציונים. הרי זה בדיוק מה שהן - *לקויות למידה*. מבחנים באים לבחון בעיקר יכולות למידה, אז למה שיכולות למידה *לקויות* לא יבואו לידי ביטוי? כשלוקחים משהו "לקוי" ומציגים אותו כתקין (זה, ויותר חמור מכך, מה שמערכת החינוך עושה), זו לא "העדפה מתקנת", אלא עיוות המציאות.

אפשר גם לשאול "איפה עובר הגבול?". אני מעולם לא עברתי שום אבחון, אבל לפעמים אני מרגיש שקשה לי להתרכז. אני בטוח שיש אנשים שמבחינה פיזיולוגית בנויים ככה שיותר קל להם להתרכז מאשר לי, ויותר קל להם להבין בעיות מתמטיות. אז הגיוני שאני אצפה לקבל תוספת זמן במבחנים בגלל זה? על מה ולמה? בשוק החופשי למישהו יהיה אכפת אם הסיבה שבגללה אני פחות מוכשר היא בגלל שהמוח שלי בנוי ככה, או סתם כי אני עצלן? וגם אם זה סתם כי אני עצלן, אולי העצלנות טבועה בגנים שלי וזו לא אשמתי? אתם מבינים? אין לזה סוף! אם נתחיל להתיפייף ולרצות שכולם יהנו משוויון הזדמנויות מלא אנחנו לא נצא מזה ורק ניצור אי שוויון נוסף וחמור בהרבה על הדרך, לכן הדרך הכי הגיונית היא לא להתאמץ יותר מדי חזק ופשוט להציב רף ציפיות זהה לכולם. (זה מה ש*החיים האמיתיים* עושים, אגב. למקרה ששכחתם...).

אם הפראייר הזה היה מקבל אבחון על ה"דיסקלקוליה" שלו, אולי הוא לא היה מקבל 0 נקודות?

אם בכל זאת רוצים להעניק לנבחנים תוספת זמן , או אפשרות לענות על מבחן בעל פה, ראוי לספק את אותה אפשרות לכל הנבחנים, במידה והם רוצים בכך. ושבתעודת הבגרות תופיע איזושהי אינדיקציה, גילוי נאות, לגבי ההקלות וההתאמות להן זכה בעל התעודה, כדי שמעסיקים עתידיים יהיו מודעים לכך.

ועכשיו כמה מילים על העדפה מתקנת "קלאסית", כמו זו שזוכים לה ערבים ועולים חדשים בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. אין צורך להרחיב על הרעיון מאחוריה וברור שכמו מקודם, הכוונה היא לפצות על עיוותים כאלה ואחרים ולגרום לשוויון הזדמנויות. אבל גם כאן אני חושב שבפועל נגרם יותר נזק מתועלת.

אני מנסה שוב להכניס את עצמי לראש של מעסיק, כאשר הפעם בנוסף להיותי רציונאלי ותחרותי, אני גם נדרש להיות מעסיק לא גזען. אני מקווה שאני אתמודד עם האתגר. נניח שאני מקבל לידיי קורות חיים וגליונות ציונים זהים לחלוטין - של אחמד ושל יוסי שלמדו יחד באותו מחזור הנדסת שקרים באוניברסיטת עשהאל (יוסי הוא מהיישוב ואחמד גר בכפר סמוך). אני לא גזען, אבל אני יודע שאחמד זכה להקלות בקבלה לאוניברסיטה ויוסי לא. את מי אני אעדיף להעסיק, ילדים? והאם הדבר מצמצם או רק *מנציח* את אותו קיפוח היסטורי שהערבים סבלו ממנו והוא זה שגרם מלכתחילה למדיניות ההעדפה המתקנת?

ומה לגבי הנתון שהצגתי קודם, לפיו יהודים מאובחנים כלקויי למידה פי 4 מערבים? אתם מבינים את האבסורד? מצד אחד מערכת החינוך רוצה להקל על ערבים בגלל קיפוח היסטורי, גזענות וכו'. מצד שני, יהודים זוכים להרבה יותר הקלות בגלל לקויות למידה. לפי הנתון הזה, צריך להוסיף העדפה מתקנת נוספת לטובת הערבים כי הקיפוח שהם חווים מצד מכוני אבחון לקויות הלמידה הוא אכזרי ומובהק הרבה יותר מכל קיפוח היסטורי, גזענות או שטויות מהסוג הזה.

גם כאן כמובן עולה שאלת "איפה עובר הגבול?". מחקרים מוכיחים שיש קשר בין קיפוח היסטורי של מיעוטים לרמת פשיעה ועבירות על החוק. אז אולי הערבים צריכים לזכות גם בהקלות בחוקים פליליים? הרי זו לא אשמתם, זו אשמת הקיפוח ההיסטורי. אולי נקצץ להם את העונש על רצח ב-25% לעומת יהודים? אולי נאפשר להם לנסוע מהר יותר בכבישים? אם כבר עוסקים בהעדפה מקלקלת אז למה רק בתחום החינוך?

עריכה:

חברים, בזמן שאני כותב את השורות האלה יש לקטע הזה 385 תגובות and counting... הוא הופיע בהמלצת העורכים וכרגע מופיע שם קטע שנכתב *בעקבות* הקטע הזה, ומפנה אליו. זו הפעם הראשונה שאני מקבל "המלצה מסדר שני"!

אני רוצה להודות לכולכם על שהפכתם את ה- E-Penis שלי לעצום וגם להתנצל על זה שלא אוכל להגיב לכולכם בחזרה (לפחות כל עוד אין לי הקלה של "הקראה בעל-פה" ).

ניסיתי לענות לכולכם, אבל נראה לי שזה הגיע לרמה שאני צריך להעסיק מישהו בשביל זה. אם אתם מעוניינים לעבוד בשבילי אתם מוזמנים לשלוח קורות חיים ל- [email protected]

אני עדיין קורא הכל, אז שזה לא ימנע מכם להגיב!

שוב תודה לכולכם, בין אם קטלתם אותי ובין אם ביקשתם שאעשה לכם ילד. בלעדיכם Atudai.com...... *עדיין* היה הבלוג הכי אדיר בפלנטה, אבל עם פחות קוראים, וזה היה פחות נחמד.