 כינוי:
בן: 38 MSN:
פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
עתודאי.קום במסע אל עבר הכפכפים האבודים
שבוע שנדמה היה שהתחיל *יוצא מן הכלל טוב*, קיבל תפנית פתאומית ומדאיגה כשנסעתי לתומי לצפון ולפתע קלטתי ששכחתי לארוז בתיק שלי משהו מאוד חשוב - כפכפים!
זה אמור להיות השבוע הראשון המלא שלי בצפון. עד עכשיו בכל שבוע היה תקוע איזשהו חג או אירוע אחר שסיפק חופש. שבוע שלם בבית החייל ללא כפכפים?! זה אסון יותר גדול עבור עתודאי ממחשבון שנגמרת לו הסוללה באמצע מבחן!
אבל הייתי רגוע, כי מה כבר יכול להיות? אני אגיע לבית החייל אחר הצהריים כמתוכנן, ואז אקפוץ לאיזו חנות בסביבה ואקנה את הכפכפים הכי פשוטים שאני אמצא שיוכלו להספיק לי לשבוע. קל כמו לחטוף הרפס בתאילנד.
אני מקווה שאתם מרגישים את אפקט הדרמטיות שאני מנסה לבנות בפוסט באמצעות הכתיבה השנונה והקולחת שלי, ומנחשים שהעסק לא הלך כל כך פשוט כמו שקיוויתי.
בהתחלה נכנסתי לקניון שממוקם ממש סמוך לבית החייל. בחנות הנעליים היחידה שהייתה בו היו רק כפכפים במידה 44, בערך 3 מידות פחות ממה שאני צריך. נו טוב, נמשיך הלאה. זכרתי שכשנסעתי לבית החייל, עברתי בדרך רחוב ארוך עם המון חנויות של כל מיני שטויות, בין היתר נעליים, אז הלכתי לשם.
ככל שהמשכתי ללכת, התחלתי להבין בהדרגה דבר מסויים - 99% מהחנויות שאני עובר על פניהן סגורות! השעה הייתה 18:30 בערך. באיזו מין עיר חנויות נסגרות בשעה כזאת?! בחיפה, מסתבר... כבר הייתי על סף ייאוש כשלפתע התגלה האור בקצה המנהרה - חנות נעליים פתוחה לרווחה, ולא רק זה, אלא שהיא נראתה כמו חנות-בלאי כזאת שתלויים בה שלטים כמו "חיסול: כל החנות עד 100 ש"ח". המקום המושלם לקנות בו כפכפים זולים וחד פעמיים!
בהתרגשות רבה צעדתי אל עבר החנות הנכספת, רק כדי לגלות שהכפכפים הכי גדולים שהיא מציעה הם במידה 42! עכשיו כבר באמת הייתי עצבני!
לא היה טעם להמשיך ללכת ברחוב המקולל, ולאט לאט התחילה לחלחל לתוכי המחשבה שאני אצטרך להעביר את הערב ללא כפכפים (ולא התכוונתי לוותר על מקלחת) 
בנסיון נואש אחרון החלטתי ללכת לכיוון השני מבית החייל, שם זכרתי ששמעתי פעם שיש איזשהו סוג של "מרכז מסחרי".
הלכתי לשם כשבליבי פחות אמונה שניתן להציל את המצב מזו שבליבו של רון קופמן במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל. נגד אנגליה. כשאנחנו בפיגור.
איך נקלעתי למצב הזה? האם כל ההשקעה וההתמדה שלי הייתה שווה את זה? בחיים לא הייתי חוזר על אותו מסלול אם הייתי יודע שבסוף אמצא את עצמי ללא כפכפים!
אבל אז, למזלי הגדול נחשף לנגד עיניי גן עדן של חנויות-בלאי, פתוחות לראווה. בחנות הראשונה שניסיתי לא היו כפכפים אבל המוכר החביב הפנה אותי לחנות אחרת, ושם... מצאתי כפכפים נחמדים שעלו, שימו לב... עשרה שקלים! זה לא הרבה אפילו במונחי משכורת של עתודאי בחובה!!
אמנם המידה הכי גדולה שלהם הייתה 45, אבל החלטתי שעל מציאה כזאת אני לא הולך לוותר, ושלא כדאי להתגרות במזלי ולהמשיך לחפש במקום אחר. בעצתה של המוכרת הג'ינג'ית החמודה בחרתי דגם שנראה כאילו הוא מסוגל לשרוד שבוע וחזרתי לבית החייל שמח וטוב לב, עם כפכפים! שעלו לי עשרה שקלים + שווי של שעה שלמה של הליכה מהירה ברחובות חיפה.
מאחל לכולכם שבוע *יוצא מן הכלל טוב*!
Atudai.com
| |
 קמ"א זה טוב, אבל קק"צ זה מצויין!
החלטתי לצאת לקורס קצינים. אם הכל ילך בסדר, אני אמור לצאת בסביבות פברואר.
זה לא אידיאלי, היה עדיף לצאת מיד עם החזרה לשירות, ולפני שהגעתי לתפקיד אבל לצערי מנעו את האופציה הזאת מאיתנו.
ההחלטה לצאת התקבלה אחרי הרבה התלבטויות. ברמה הפרקטית הקורס לא יתרום לי שום דבר איפה שאני נמצא. הפעמים היחידות שבהן אני לובש מדים, זה כשאני צריך לחזור ברכבת מהצפון. בשביל הנסיעה חינם.
המשכורת בחובה היא אותה משכורת כמו שהייתי מקבל בתור קמ"א, התנאים אותם תנאים. הכל נשאר זהה, מלבד הטיול למצפה רמון שירחיק אותי מהתפקיד למשהו כמו חצי שנה.
ולמרות כל זאת, מצאתי מספיק סיבות לצאת לקורס:
החשובה שבהן היא החוויה עצמה. אני באמת מאמין שאני אהנה מכל העניין, וגם אפיק מזה משהו מבחינה אישית. זאת גם הזדמנות להכיר אנשים חדשים, וזה תמיד טוב. אני יודע שיש אנשים שדי סובלים בקורס. אם הייתי חושב לרגע שאני אהיה אחד מהם, ברור שזה היה טיפשי מצידי לצאת. זה לא שאני נמצא בחיל\יחידה שלוחצים עלי לצאת. זה יותר קרוב להיות ההיפך.
לא נראה לי שחצי שנה של היעדרות מהתפקיד תהיה משמעותית מבחינה מקצועית כשמשווים אותה לחמש וחצי השנים הנותרות.
אם אני לא אצא לקורס עכשיו, כנראה שאני לא אצא אף פעם, כי בעוד שנה, כשאני כבר אשכיר דירה, ואולי גם אתחיל ללמוד לתואר שני יהיה הרבה יותר קשה והרבה פחות מפתה לקום ולעזוב הכל לחצי שנה. אני לא רוצה להצטער אחר כך שלא יצאתי כשהייתה לי הזדמנות.
חוץ מזה, יש גם קצת יתרונות כלכליים:
יש את הגמו"ש שהקורס הזה יעניק לי כשאני אהיה בקבע (תוספת של כמה מאות שקלים למשכורת).
אבל יותר חשוב, זה שאם אני אצא לקורס בפברואר, כמו שאני מתכנן, אז אני משבית לעת עתה את חיפושי הדירה. עד תחילת ההכנה אני כבר "אשרוד" בבית החייל, אחר כך אני אהיה בקורס, וככה בלי לשים לב, תעבור כמעט שנה שלמה מתוך "שלוש השנים הרזות" בלי שהתחלתי לשכור דירה, לחיות באופן עצמאי ולהתמודד עם ההוצאות שכרוכות בכך. עם השנתיים הנותרות אני כבר בהחלט אוכל להסתדר, ומיד אחרי הקורס אני כבר באמת הולך לחפש דירה באינטנסיביות.
P.S.
וואו, בזמן האחרון הבלוג הזה באמת מדבר על החיים שלי, כמו שבלוג סטנדרטי אמור להיות. שום פוסטים למטרות רייטינג, שום התמרמרויות על ההתנהגות האנושית. אשכרה "יומן-אלקטרוני". מה יהיה? בסוף אני אתחיל לפרסם פה שירים שכתבתי...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
