My Rant

היום אני הולך לספר לכם על תופעה פיזיקאלית מעניינת שעדיין לא מצאו לה הסבר תאורטי, אבל אמפירית התגלתה באופן שיטתי ומובהק, אצלינו בישראל.
התופעה מכונה "עיקרון אי הודאות של סחבק" ומה שהיא אומרת זה שבהינתן תוכניות שנקבעו לשעה מסויימת מוגדרת היטב, קיים חוסר וודאות לגבי השעה שבה התוכניות *באמת* יצאו לפועל. בניגוד לעיקרון אי הודאות של הייזנברג המוכר בעולם המדעי, "עיקרון אי הוודאות של סחבק" פועל רק לכיוון אחד. כלומר, הוא מתאר תופעה "חלשה" יותר. התוכניות לעולם לא יצאו לפועל *לפני* השעה היעודה, אלא רק אחרי. הדבר היחיד שלא ידוע זה כמה זמן אחרי.

כאמור, התופעה היא עדיין אפופת מסתורין וטרם נמצא לה הסבר תאורטי שלם וריגורוזי, אבל אני נאלץ להיתקל בה בלא מעט הזדמנויות.

אם בעבר נתקלתי בתופעה רק תוך אינטראקציה עם גופים ביורוקרטיים כמו צבא (תסכימו איתי שיש משהו אירוני בזה שדווקא בצבא כל כך לא מקפידים על "עמידה בזמנים") או גופים שנמצאים מעליכם מבחינת סמכות כמו מדריכי מעבדה סטלנים בפיזיקה, אז בזמן האחרון התופעה הפכה לכל כך נפוצה שאפילו פגישה עם חברים כבר אי אפשר לקבוע ולסמוך בלב שלם על זה שכולם יגיעו בזמן. בגלל שזה קורה בהרבה מאוד מקרים, זה גורם לכולם להניח שהאחרים יאחרו, ולאחר בכוונה. קובעים בשעה 5? סבבה, בראש שלי כבר עשיתי את הסוויץ' שיורה לי להגיע ב-5 ורבע.

ועדיין, התופעה מגולמת בצורתה הבוטה ביותר כאשר מדובר בגופים ביורוקרטיים. כשמדובר בחברים אז אם מישהו באמת מגזים, הוא לפחות מודע למעשיו וטורח להתנצל על האיחור, אבל כשמדובר בגופים ביורוקרטיים, לאף אחד לא אכפת שהתקשרו אליכם להגיד שתגיעו לבאר שבע בשעה 8 וחצי בבוקר כשאתם גרים בנתניה, וכשאתם מגיעים *בזמן* אחרי שהתעוררתם בשעה שלפעמים אתם רק הולכים לישון בה, מסתבר שאתם צריכים לחכות 3 שעות סתם ככה, ובסוף מתברר שהם בכלל חשבו שזומנתם לשעה 11:40.

לזכותם יאמר שהם התנצלו, בערך.

אתם לא שונאים את שדרניות הרדיו האלה עם הקול הסקסי שמדברות כאילו אחרי המשמרת ב-100FM יש להן כמה שעות ב"קו החם" להעביר בדיבורים מלוכלכים עם סוטים נשואים בני 40?

'מה אמרת? פקק באיילון עקב תאונה? סעמק. טוב, לא נורא... אני בונה על זה שעד שאני מגיע לשם את תקפצי החוצה מהרדיו ותעשי איזה טריק או שניים שאת מכירה כדי להנעים את זמני'.
'כן, ברור שאת לא רוצה שאני אשתה ואנהג. אני יודע איך זה תמיד מקלקל את המצב רוח הסקסי שלך כשצריך לדווח על איזו תאונה קטלנית או פיגוע, לא עלינו. את לא יכולה לדבר בקול עמוק ואיטי אם הייתה תאונה. כן בטח, אנחנו נדאג לנייט-דרייבר, סמכי עלי. בכלל, איך אפשר לסרב כשאת מבקשת כל כך יפה ?'

גם הגברים ברדיו מעצבנים אותי. גם הם מדברים בקול צפונבוני כזה בנימה של "החיים יפים פה באולפן. אנחנו לא יודעים איך אצלכם אז אנחנו פשוט נניח (בצורה לא מבוססת בעליל) שגם אצלכם זה ככה, ונשמח איתכם ביחד".

יש לי חדשות בשבילכם: אם אנחנו מאזינים לרדיו, כנראה שהחיים שלנו לא מושלמים. ב-99% מהזמן, כשמישהו מאזין לרדיו, זה נובע מתוך איזשהו אילוץ או חוסר ברירה. אנחנו מאזינים לרדיו כשאנחנו באוטו, או כשאנחנו באיזה מקום בו יש לנו אינטרנט בהישג יד, אבל לא טלויזיה. או שיש טלויזיה, אבל לצפות בה יהיה מוגזם, כי אנחנו צריכים לעשות משהו אחר. אף אחד היום לא מאזין לרדיו מהבית שלו. זה פשוט לא קורה. לפעמים אנחנו שומעים את הרדיו כשאנחנו נוסעים באיזה אוטובוס מלא בנוסעים, או במונית, ואז זה בכלל "כיף חיים".

בקיצור, אנחנו לא בדיוק נהנים מהחיים הטובים כשאנחנו שומעים את הקולות התל אביביים המתייפיפים שלכם בוקעים מהרמקולים. אני לא אומר שאנחנו סובלים, אבל אנחנו גם לא בדיוק נמצאים בפסגת שאיפותינו בחיים. סביר להניח שכשאנחנו מאזינים לרדיו אנחנו נמצאים *בדרך* לאנשהו (מילולית או מטאפורית), או עושים משהו שאנחנו חייבים. במקרה הכי טוב, אנחנו בדרך לבילוי - ואז החיים טובים, אבל עדיין - אנחנו *בדרך*. זה לא שעצם הנסיעה מהווה את הבילוי.

אז עשו טובה, אם יש לכם משהו להגיד, דברו לעניין. הבדיחות הפרטיות שלכם לא מעניינות אותי, וגם לא הדעה שלכם על מזג האויר, או הגישה האופטימית שלכם לחיים. יש לי כלל אצבע בשבילכם: ברגע שאתם מרגישים צורך להגיד משהו בטון אופטימי מדי או משהו שהוא בגדר אנקדוטה, אבל לא באמת מצחיק - פשוט שימו מוזיקה! ורבאק, אם אתם כבר שמים שיר, עשו טובה - אל תגידו שום דבר *בזמן* שהשיר מתנגן! לא משנה כמה שנון או חשוב זה נראה לכם, לא משנה כמה תרגישו חמים ונעים עם כל הפרפרים בבטן אם תגידו את זה.

אני שונא להישמע כמו קמפיין בחירות של מרים פיירברג, אבל אני מוכרח להודות שבשנים האחרונות קורים יותר מדי דברים שגורמים לכינוי "עיר היהלומים" להישמע מוצדק לגבי נתניה.

שלא תבינו אותי לא נכון, נתניה היא עדיין עיר שבה כדאי שתפחדו להסתובב עם יהלומים, אני לא אומר שלא. אבל יחד עם זאת יש לא מעט דברים שכמעט גורמים לי להתגאות בעיר שלי:

• סניף ראשון ויחיד בארץ של "איקאה" - אצלינו.
• סניף ראשון ויחיד של "הוטרס" - כנ"ל. (כבוד. אגב, עוד לא יצא לי לבקר בו).
• טיילת ממש מרשימה לאורך החוף. בלי ציניות.
• קבוצת כדורגל בצמרת הליגה, עם סוג של אוליגרך\מיליונר משלה. טוב, להיות בצמרת הכדורגל ישראלי זה לא תנאי מספיק כדי להרגיש גאווה, אבל בכל זאת.
• איצטדיון כדורגל חדש - בקרוב.
• אוליגרך\מיליונר חדש לקבוצת הכדורסל, שיביא אותה לליגת העל - נדמה לי שכבר יש.
• כדורגל חופים בארץ - בלעדי לנתניה (זוכרים את עונת הבכורה המוצלחת שהייתה?)
• וגולת הכותרת: היום שמעתי שלא אחרת ממריה שראפובה, שכנראה נדלקה על הקהל הישראלי שמחקה את הגניחות שלה, והחליטה לקנות בית בישראל - איך לא, בנתניה!

עוד דברים שאולי שכחתי? (יש נתנייתים בקהל?)

ואם כבר התחלתי לדבר על יהלומים, היום המרצה במבוא למצב מוצק הסביר לנו מה הסיבה האמיתית שבגללה נשים אוהבות יהלומים: כי ליהלום יש התנהגות קוונטית בטמפרטורת החדר! (או משהו בסגנון, תסלחו לי אם זה לא מדוייק כי אני לא באמת מבין מה הולך בקורס הזה).