 כינוי:
בן: 38 MSN:
פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
כלב השמירה של הרייטינג
יש לי הצעת חוק, תגידו לי מה דעתכם:
להקים גוף אובייקטיבי שתפקידו לסווג ידיעות המשודרות בתוכניות חדשות ואקטואליה פופולריות על פי מידת ה*חשיבות* שלהן לכלל הציבור.
בכל יום, כל עורך של עיתון או מהדורת חדשות ישלח לגוף הזה את הידיעות שהוא מתכנן לפרסם. הגוף "ידביק" לכל ידיעה "ציון מילולי": חשיבות קריטית\חשיבות רבה\חשיבות בינונית\חשיבות נמוכה\חשיבות אפסית.
מהדורות האקטואליה והעיתונים יחוייבו להצמיד לידיעה באותיות גדולות ובולטות את הכיתוב המתאים, וכך הציבור ידע מה באמת חשוב בשבילו.
כך למשל, ידיעה על דיון בממשלה שבו התקבלה החלטה כלשהי לגבי התקציב יתוייג למשל כבעל "חשיבות רבה", ואילו סיפור אנקדוטלי ופרטני (גם אם עצוב ואף קורע לב) כמו ילדה בת 3 שנרצחה על ידי אביה יתוייג כבעל "חשיבות אפסית". שכן, לאירוע פרטני מסוג זה אין כל חשיבות לאומית\אסטרטגית\ציבורית\גלובלית, טרגי ככל שיהיה.
נמאס לי שדקות ארוכות ממהדורת החדשות המרכזית מוקדשות לשידור של קליפ של ילדה ששרה שיר כלשהו, ללעיסה חוזרת ונשנית של הפרטים היבשים אודות המקרה הטראגי, ולהקראת מכתבים בנאליים וחסרי משמעות שמופנים לציבור ע"י משפחה אומללה ששרויה באבל כבד.
אני מצטער - נכון שמדובר בסיפורים אישיים קורעי לב, אבל זה עדיין לא עושה אותם חדשות.
אני יודע כעובדה שאנשים רבים מאוד בציבור לוקחים את הסיפורים האלה ללב. זה מעוות להם את ההגיון הבריא והאחיזה במציאות, והם מסיקים מסיפורים בודדים מסקנות מרחיקות לכת על המדינה\הממשלה\החברה וכו'. האם זה התפקיד של התקשורת? לבצע מניפולציה רגשית על הציבור?
הגיע הזמן שהתקשורת תספק לציבור את מה ש*חשוב* לו לדעת, ולא את מה שפיקנטי, ביזארי, ויעוות את חושיו...
| |
הטעם הנוראי שלי במוזיקה ומה שעומד מאחוריו
אני כותב את הפוסט הזה כי אני מרגיש שאני חייב לכם הסבר. כלומר, נכון לעכשיו רובכם כנראה לא מודעים שמשהו "לא בסדר" אצלי, אז אין לי מה "להסביר"... אבל למקרה שתחליטו לנבור ברוב חוצפתכם ב-Sansa Sandisk שלי ותגלו לתדהמתכם שהעתודאי האינטליגנט והדעתן שאתם נהנים לקרוא (ולדמיין עירום) שומע להנאתו שירים של אמנים שלא בדיוק נמנים עם האליטה המוזיקלית של העידן המודרני, דוגמת Akon או Daddy Yankee...
ובכן, אני לא אכחיש שהמילים בהיפ-הופ והרגאטון המודרני לרוב מאוד רדודות, ובכלל מדובר באופנה חולפת...
אבל העניין הוא כזה - לא אכפת לי מהמילים במוזיקה שאני שומע!
כשאני שומע מוזיקה, מה שמעניין אותי זה סט של פרמטרים קוליים כמו מקצב, מנגינה, תזמון, חריזה, אפקטים מיוחדים וכמובן האיכות הווקאלית של הזמר (שפחות רלוונטית לסגנונות הנ"ל, כי בהיפ-הופ ורגאטון הם לא בדיוק שרים, אלא יותר מדקלמים בצורה קצבית מסויימת).
אני ארחיב קצת על חוסר העניין שלי במילים כשמדובר במוזיקה... תראו, ניסיתי להקשיב למילים של שירים שנחשבים לעמוקים וקלאסיים, והאמת, לא מצאתי בהן יותר מדי.
מדובר במקרה הטוב ברצף של אמירות עמומות, לרוב קשורות באהבה ויחסים, ובמקרה הרע בגיבוב של שטויות שאפילו לא עושות הגיון תחבירי. העניין הזה הוביל אותי למסקנה שמוזיקה היא לא המקום לחפש עומק וורבאלי. בשביל זה אני קורא ספרים איכותיים, צופה בתוכניות כמו לונדון את קירשנבאום, כותב את הבלוג הסופר-איכותי ( ) הזה, וכן הלאה...
מוזיקה פשוט צריכה להיות כיפית. כל אחד צריך לשמוע את מה שבאמת עושה לו פרפרים באוזן (זה ה"פרפרים בבטן" של מוזיקה). מה שמסתדר לו הכי טוב מבחינת המקצב, והחרוזים, והקול, ושאר הפרמטרים שדיברתי עליהם קודם.
מבחינתי מוזיקה היא כמו סקס שאין בו רגשות. כלומר, זה לא כיף באותה מידה, אבל מדובר באותו קונספט. עושים את זה בשביל הכיף!
אני מוכן לשכב עם בחורה שהיא לא-בדיוק-העיפרון-הכי-חד-בקלמר, במקרה שזה משהו חד פעמי וכיפי, ושני הצדדים מודעים לזה.
באותה מידה אני מוכן להאזין לשיר של Usher שמתאר באופן ציורי את משאלת ליבו של היוצר לעשות אהבה בתוך מועדון - או ביתר פירוט: על הספה, על השולחן, על הבר ועל הבמה...
לזלזל בטעם המוזיקלי של אדם מסויים בטענה שהוא רדוד, זה כמו לזלזל בחיבה של אדם מסויים לתנוחה כלשהי בסקס, בטענה שאנשים שקולים, בוגרים ואינטליגנטים עושים את זה רק במיסיונרית...
אגב, כמו שהיפ-הופ או רגאטון עושה לי נעים באוזן, אני גם נהנה להאזין למוזיקה קלאסית כשאני במצב הרוח המתאים. מוזיקה קלאסית זה נחמד במיוחד, בשל העובדה שאין שם מילים בכלל! אלא אם כן מדובר באופרה, ואז אני לא מבין את המילים, אז זה לא משנה. זה די מזכיר לי רגאטון במובן הזה. אתם מבינים? יש מובן שבו *אופרה* מזכירה לי רגאטון!
אז אחרי שהסברתי לכם את הגישה המוזיקלית שלי, ויצאתי מארון הרדידוּת שלי בגאווה, לא נשאר אלא לשתף אתכם בכמה מיצירותי החביבות:
זה השיר שאני מתעורר איתו כל בוקר בדירה. אני חושב שהוא חביב עלי במיוחד כי הוא מזכיר לי את החיים בבית בנתניה...
למי שלא יודע מה זה רגאטון - הנה דוגמא... ולא, אני לא רוקד סלסה (אבל גם לא פוסל לנסות מתישהו בהזדמנות)
רדידות במיטבה 
| |
סודאן זה כאן
אני רוצה לספר לכם על אתמול... אחרי העבודה חזרתי מהצפון למרכז כדי לנסוע עם שלושה חברים לקאמל קומדי קלאב בתל אביב, לראות הופעה של רועי לוי, גורי אלפי ועוד כמה סטנדאפיסטים... למרות שמדובר במועדון סטנד-אפ ממש מפורסם, זו הפעם הראשונה שיוצא לי להיות שם.
תחילה אומר שהייתה הופעה מעולה! הופתענו ממש לטובה כי השם של ההופעה, "רועי לוי וגורי אלפי מארחים חברים" גרם לנו לבוא עם ציפיות נמוכות (הנחנו שרוב הזמן יוקדש לסטנדאפיסטים אלמוניים, אבל זה לא היה ככה. וגם אלה שהיו אלמוניים היו טובים!). בקיצור, היה בהחלט שווה לעשות את כל הדרך מהצפון בשביל ההופעה הזו, במיוחד לאור העובדה שהשגנו כרטיסים חינם!
אבל לא על ההופעה אני רוצה לדבר... כי אם על ההלם שפקד אותי כשנסעתי ברחבי דרום תל אביב.
קטע מוזר, אמנם למדתי 4 שנים בעיר הזאת, אבל איכשהו כמעט אף פעם לא באמת יצא לי להסתובב בדרום העיר. אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל כשנקלעתי לשם אתמול התחלתי לחשוב שבמשך שנים חייתי בבועה ה*נתנייתית*, וזו הפעם הראשונה שאני "יורד לעם"...
אני לא מגזים. נתניה היא בועה ורודה ביחס למה שראיתי אתמול. זה היה סוג של הארלם. בקושי היו שם ישראלים, הרחובות והאנשים שידרו עוני ומצוקה, זה היה ממש כמו להגיע פתאום לאיזו מדינה כמו תאילנד. ולא לחלקים הטובים שלה...
אני חושב שאם עד אתמול עוד היה לי ספק קלוש באיזה צד אני בכל הויכוח סביב סוגיית הפליטים והעובדים הזרים, הרי שעכשיו אני לגמרי בטוח שאני בצד שמזוהה עם משטרת ההגירה. עם כל הסימפטיה והצער על הסיפורים האנושיים הקשים של הפליטים והעובדים הזרים, אין ספק שקליטה מאסיבית של אוכלוסיות כאלה תוריד את רמת החיים בישראל. חייבים לעצור את התופעה.
אני יודע שזו לא העמדה הכי מוסרית בעולם, אבל אנשי שמאל רבים נוטים להתעלם מכל שיקול מעשי אחר כשמדובר במוסר. למשל, אנשי שמאל תמיד רוצים תוספת תקציב לחינוך, ולסל הבריאות, ולקצבאות הזקנה, ולעוד המון מטרות מוסריות נעלות. אבל הם מתעלמים מהשאלה "מאיפה לקחת את הכסף? הרי התקציב הוא לא אינסופי".
ובאותה מידה, אנשי שמאל יגידו שאם פליט נמלט מטבח אז זה לא מוסרי לא לתת לו מקלט מדיני, אבל יתעלמו מהשאלה - "ומה אם אלפי פליטים ימלטו מהטבח בסודן ויגיעו לישראל?" עדיין חייבים לספק לכולם מקלט? אוקיי, ואם מדובר בעשרות אלפים? או במאות אלפים? איפה עובר הגבול? זה הרי ברור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להוות מקום מקלט לרבבות של פליטים (כמו שזה ברור לרוב השפוי בישראל לגבי הפליטים הפלסטינים)...
צריך להבין שהמציאות שאנו חיים בה איננה פשוטה. פעמים רבות האינטרס המוסרי שלנו מתנגש עם אינטרסים אחרים לא פחות חשובים...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
