ברגעים קשים
שלא היו אנשים אחרים
ברגעים יפים
שאחלו לבוא
ברגעים שאפילו את עצמי לא הבנתי
ברגעים שהייתי צריכה אותך
כשראית את העצב בעיני
שידעת שקשה לי
להמשיך הלאה
מן הספד כזה
על משהו שנראה כאילו לא היה לעולם
משה שנדמה נעלם לתמיד.
קצת קשה לי עכשיו
קצת קשה לי בכל התקופה האחרונה ככה
כל הדברים שהייתי מצליחה לעבור איתך
לא הצלחתי עם עצמי
ולאיודעת למה זה הגיע לכאן
ואיך המצב נוצר
יותר מידי שאלות יש לי לגביי הכל
למה? איך? מה עכשיו? למה המצב ככה? איך אפשר לשנות הכל?
ואני מפחדת לשאול
מפחדת לדעת שהכל באשמתי
שהכל אני גרמתי
אני לא יכולה לחשוב על זה שאולי פגעתי
שאולי גרמתי לרגש הזה של האכזבה, של העצב, שהכל מרגיש כאילו מת מבפנים.
כי זה מה שאני מרגישה
וקשה לי לחשוב שזה הדדי...
רוב הפעמים שהרגשתי ככה זה הסתיים בניתוק מוחלט
בזה שהאדם הזה פשוט התנהג בצורה לא אכפתית
וזה הרג אותי יותר
אין לי כוח להתמודד עם רגשות שכביכול לא מוצדקים כי הם לא הדדיים...
למדתי לבלוע הכל, לשקר...להראות חוסר אכפתיות...זה לא המקרה הראשון- וכמה קל לך לדעת.
גם מאוד קל לי להאמין שקל לך לשכוח אהבה כזאת
לשים אותה בצד
להחליט לסיים את זה
ולהתעלם עד מוות
זה הרי המומחיות שלך
נמאס לי כבר להתאכזב
נמאס לי שכולם עוזבים
נמאס לי שאנשים חושבים שאין כלום מתחת
שאין כאב
שאין פחד
שאין אכזבה
שהכל בסדר
אין אף אחד
באמת
הכל מרגיש כ"כ לבד
כ"כ ריק
אני אוהבת אותך
מאוד.
באמת, ומקווה שאיי פעם יהיה אפשר לסלוח.
לשכוח
לחזור.