קצת קרוב, קצת רחוק.

הוא היה חייב לאכזב אותי כל כך?

לא רוצה שאני אסע, לא צריך, אבל למה היית חייב לדבר עלי ככה?

ועוד מאוחרי הגב שלי?

זו בושה

לא אכפת לי מהנסיעה כבר, בבאמת שלא.

אכפת לי מזה ששיקרת לי, והלכת ודיברת מאוחרי הגב, והבטחת לי משהו..

אני שונאת אנשים שעושים דברים כאלה.

אם היית מכיר אותי, אפילו קצת, הכל היה מובן, אבל אפילו אתה, הבן אדם שאמור להיות הכי קרוב אלי, לא מכיר אותי, ולא יודע עלי כלום.

הדבר היחידי שאתה מכיר זה את המראה שלי, ואת הלוח זמנים שלי, את האופי שלי אתה אפילו לא התחלת להכיר, אני לא קיימת בשבילך בכלל בחיים האלה.

ואתה יודע מה, בחיים לא תזכה להכיר אותי באמת, לא מגיע לך, אתה אדם אנוכי, לא נראה לי שאתה בכלל מכיר בי כמישהי ששיכת לך, שהיא דם מהדם שלך.

אני לא אוכל לסלוח לך על זה, על זה שאתה בכלל לא מכיר אותי, על זה שאני בכלל לא קיימת, על זה שאתה זה שיכול לנהל בשבילי דברים, ומחליט את הדברים הלא נכונים בשבילי.

שאתה הוא זה שצריך לקבוע, מה טוב בשבילי בלי שאתה בכלל יודע מה טוב בשבילי.

אתה וכל האנשים הצבועים סביבך, שכמוך, לא ממש אכפת להם מאחרים, רק מעצמם, אני שונאת אותך ואותם על זה. באמת שאני שונאת. ואני גם לא אוכל להגיד להם את זה לעולם, או לך, קצת כבוד בכל זאת....

יכול להיות שאתה צודק, אבל יכולת לשאול לפניי, יכולת לברר, אל תקבע בשבילי מה לעשות או איך להתנהל, או מה יהי קל או קשה, ועכשיו אני בטוחה שיהיה קשה, לדבר איתך שוב, להסתכל עלייך שוב בלי לפרוץ בבכי, אני רוצה שתכיר אותי, אבל אתה אפילו לא מנסה.

חבל שזה יגמר ככה, הרי זו מערכת יחסים שתמשך לעולם.

נתראה מתישהו.